הבודהא מסרב, מהסס (כמו בוחן את מידת הנחישות, המוכנות, הכנות של הנווד לבוש הסחבות) ואז נעתר. הוא מעניק לבאהיה את הדרשה הקצרה והרדיקאלית הבאה:
"כך, באהיה, עליך לאמן את עצמך:
בהקשר לנראה יהיה רק הנראה, בהקשר לנשמע יהיה רק הנשמע. בהקשר לנקלט בחוש המישוש יהיה רק הנקלט בחוש המישוש, בהקשר לנתפס בתודעה יהיה רק הנתפס בתודעה. כך עליך לאמן את עצמך. או אז, באהיה, לא תתקיים (כאינדיוידואל) בהקשר לאלה. כאשר לא תתקיים בהקשר לאלה, לא תהיה שם. כאשר לא תהיה שם גם לא תהיה לא כאן ולא במרווח שבין השניים. זה, ורק זה, הוא קץ הסבל."
האימון אליו מתכוון הבודהא איננו רק אימון מדיטטיבי. זהו אימון לחיים. כיצורים חיים אנו קולטים כמות אדירה של רשמים בכל רגע ורגע: עיצרו לרגע וחישבו מה אתם קולטים ממש עכשיו: צלילים, מראות, מחשבות, תחושות גופניות, רגשות, ריחות וטעמים. בעודכם מונים את הרשמים הם הופכים לנחלת העבר, כל רושם בא והולך , מפנה מקום לזה שאחריו. מעין תנועה אינסופית של מופעים והיעלמויות – כניסות ויציאות.
האם נוכל להשאר שם, ולו לרגע אחד? האם נוכל להניח לעצמנו לחוות את החיים במלואם: בעוצמה, במלאות, במעורבות – ויחד עם זאת ללא שליטה ומניפולציה? ללא פחד וצנזורה?
אני מאמינה שכן. אני חושבת שלרגעים כאלה מכוון הבודהא בשיעור שנתן לבאהיה.
היו שקטים לרגע, הוא אומר לנו. תנו לחיים לזרום סביבכם ובתוככם. אל תזוזו. אל תיצמדו לדבר ואל תנסו להדוף מעליכם מאומה. היו. היו לרגע במלאות הבלתי נתפסת של החיים האלה - על מגוון הצורות של כאב ואושר, פחד ויופי, בדידות ואהבה. היו שם. ולו לנשימה אחת. בלי לזוז. היו שם באמת: כל כולכם.
רק כאשר תאמנו את עצמכם שלא להתחמק תוכלו להתרומם ולהמריא אל מעל ומעבר לכל מה שכובל, מכאיב וממית את החופש שאתם.
הבודהא מסיים את הדרשה לבאהיה במילות השיר הבאות:
"במקום בו מיים, אדמה, אש ואויר אינם קיימים
שם הכוכבים אינם זוהרים / השמש איננה נראית
והירח אינו מופיע - / החושך איננו. //
כאשר אדם / הבין וידע זאת
או אז הוא חופשי / מן הצורה וממה שחסר צורה /מעונג וכאב."