עצמי לידי אהבה. שלא לדבר
על משימות קלות בהרבה כמו
להירגע, או להמתין בסבלנות, או אפילו
להתנצל באמת על דבר שאמרתי, למרות שלא
היה צריך להיאמר כך, או בכלל לא
להיאמר מלכתחילה.
פה ושם אני מנסה להרגיע
את עצמי, אומר שאני יכול
ותופר חיוך כדי לצבוע שכבה שנייה
של צבע פלסטי בלתי חדיר
לרגש. אני יכול, אני רק לא צריך, או לא רוצה, הכול
בשליטה.
אני אומר, בעיקר לעצמי, אבל גם
לאחרים. במיוחד לאלו שלא מכירים
אותי
כמוני.
עולה בי רק פחד, ורצון
להיות מסוגל לחיות
בלי פחד. וכעס על
כך שאיני יכול.
אני יודע, אבל זה לא מספיק רק
לדעת מדוע עולה בי רק פחד ורצון
להיות מסוגל לחיות
בלי פחד וכעס על שאיני יכול.
פעם היה קסם מיוחד במלים כמו מודעות, נוכחות, הכרה, כנות, תשומת לב
פעם היה מאמץ , מאמץ בלתי
פוסק, כמו סכין המתאמץ
לשרת את הלב המחזיק בו, לחתוך דרך החוצה
דרך יריעות הפחד, מתוך יריעות הפחד.
להינצל (זה אפשרי-כך חשבתי) בזכות האור שעטף את המלים,להינצל ויהי
מה. אפשר לגרום לדברים להיות ויהי
מה. כך חשבתי.
ובעבור אותו ויהי מה, שילמתי מחיר הסכין
החותך את הלב, בדרכו להיות ויהי מה.
מחיר הלב שנחתך משולם
בצבעים אדומי כאב.
מחיר הלב שנחתך משולם
בריחות צרובי פחד.
מחיר הלב שנחתך משולם
בדממות עשנות מבכי.
מחיר הלב שנחתך משולם תמיד, אין להתחמק
ממחלקת ההוצאה לפעולה
של הדברים שמנסים לגרום להם
לקרות. ולא
מעצמם.
עכשיו קל יותר, יש רוח קרירה על
הלב, יותר פסטליים מסביב, פחות עשן.
אפילו הדממה מגלה רצון להיות בשקט.
אני עומד. חי. חיי זורמים סביב. אני עומד
והמוות מנפנף מרחוק.
אני עומד. חי. חיי זורמים סביב. אני עומד
ומנפנף למוות בחזרה.
לפעמים אנו מדברים,לרוב אני שואל.
לפעמים הוא עונה. מסביר בשתיקה
שאי אפשר לגרום לדברים לקרות.
וכשאני מבין, יותר קל
לחיות. יש רוח קרירה על הלב.
