המסע הרוחני אינו שונה מכל מסע אחר. לעתים אנו עסוקים בדרך – במציאת הדרך שלנו או באיבוד הדרך שלנו, בלחץ להיות שם, ובקוצר הרוח להגיע, בכמיהה להרים את הרגליים למעלה ולנוח. אבל בפעמים אחרות אנו שוכחים את המסע, ומוצאים את עצמנו שקועים לגמרי בפרחים העדינים שליד כפות רגלינו, בציפור שעפה בלי מאמץ מעל ראשינו, בתחושות הריקות שבבטן הרעבה, בתענוג לשקוע בשינה תחת עץ ענק. כל אלה נחווים ברגע ההווה והם 'אין דרך' (pathless). במילים אחרות, כל המסעות הם דיאלוג בין מה שבזמן ובין מה שאינו בזמן (timeless), בין הדרך וה'אין דרך', בין הנתיב והנוף: בין מסע והווייה.
בבואנו למסע הרוחני, במיוחד בתחילתו, ייתכן שנתמלא השראה ממורה, או מהבודהא, ייתכן שנהיה מוקסמים מהסיכוי לשחרור כבר בחיים האלה, ונימשך אל הכוחות והפירות הרוחניים. לעתים קרובות הדבר מוביל למגמה חזקה של הישג, מאמץ להצליח. והגישה הזאת זוכה לעידוד רב מן המורים והמסורת. מורים יבחנו אותך ויעניקו לך "מדליות" ותמריצים להמשיך אל השלב הבא. אנשים שישתתפו אתך בריטריט יאחלו לך 'בהצלחה'. הלימוד עצמו יוצג אז כסוג של סולם. למשל, בלימוד הבודהיסטי המסורתי, ארבעת מוקדי ההתבוננות יוצגו בסדר עוקב, התחל בגוף כאובייקט למדיטציה וסיים בהכרה עצמה כאובייקט. יהיו שלבים של חוויות מדיטטיביות, כמו הג'אנות והיאנות. אני זוכר איך באחד מהריטריטים הראשונים שלי ניסיתי נואשות להבדיל זו מזו את אצבעות כפות הרגליים שלי, כאמת מידה להישג. בכל המסורות אפשר למצוא מושג ברור של 'דרך' – יותר במסורות הבורמזיות ופחות בזן. אבל על כל מורה זן שיאמר לך 'אל תשב לתכלית כלשהי! שב פשוט כדי לשבת!' תמצא אחר שישבח אותך על כך שהצלחת לשבת לאורך כל הלילה. וגם בלימוד המכו ּון ביותר, החוויה שלנו תהיה בוודאי מעורבת. אנחנו קמים מתרגול מאומץ מאוד ומכוּון הישג, ופשוט חווים את היותנו חיים, חווים את הבוקר, את הקלילות, את הרגעים שבהם לא אכפת לנו כל כך איפה אנחנו.
ברור שיש כאן סתירה פנימית מפני ש'דרך' היא מושג בתודעה שלנו, כיווּן שאנו רוצים בו ובוחרים אותו, תשוקה וצורה, בעוד שמה שאנו משתוקקים להשיג – התעוררות וחופש – הם במידה רבה מעבר לדרך, צורה ומושג. אכן, התעוררות היא התעוררות מההרגל שלנו לרצות, להצליח ולהשיג. "האמת היא ארץ ללא דרך" (""Truth is a pathless land), אמר קרישנמורטי, ואמנם, איננו יכולים לתפוס את האמת בסופו של המסע. האמת היא שתופסת אותנו. אבל בארץ ללא דרך אנו הולכים לאיבוד. אז איך נפתור את מה שנראה כסתירה? הלימוד של הבודהא על כך ברור מאוד: השתמשי בדרך כל זמן שאת זקוקה לה, ונטשי אותה כשאינך זקוקה לה עוד. בין התשוקות, התשוקה לשחרור היא תשוקה מיטיבה wholesome)), ויכולה להוביל אותנו לתובנות ולתרגול יקרי ערך. אבל אל תקחו את זה יותר מדי ברצינות. זה לא יותר מאסטרטגיה טובה. אנו מביאים אל התרגול תודעה מכוונת שזקוקה לכיוון, והתרגול שלנו הוא לכוון את זה למקום שבו שום כיוון אינו דרוש עוד, ואינו רלוונטי. אנו "מרמים" את התודעה ללא הרף ופוטרים אותה מצרכיה. במילים אחרות, הדרך, כמו שהסינים אומרים, יודעת יותר מזה שהולך בה.
במידת מה, כל זה קורה מאליו, באופן טבעי. עם התרגול אנו מתיידדים עוד ועוד עם ההפתעות הפרועות והנפלאות של רגע ההווה. הנוף נוטה לכבוש אותנו. ככל שאנו מתקדמים, הכרתנו ולבנו בעצמם לומדים לאהוב את החופש שבדרך הפתוחה, של ללכת לשום מקום. אנו עשויים להיות בעיצומה של עבודה קשה להגיע לאנשהו, כמו לנסות ולהשקיט את התודעה, להתרכז ולהנמיך את עוצמת הפרשנות בתודעה, ועם זאת, באיטיות, הנשימה עצמה פשוט מזמינה אותנו לגלות את המרחב הנסתר בה. מהמקום הזה, אבני ציון הדרך הן לא יותר מערימה מעניינת של אבנים. ולפעמים ערימה מצחיקה מאוד. הבודהא אמר שאנחנו לא צריכים לדאוג יותר מדי להגיע לשם, מפני שזה יקרה מאליו, כל זמן שאנחנו ממשיכים ולא נתקעים. בהקשר של 'דרך', להיתקע פירושו להיאחז בדרך מסוימת כשאין היא נושאת עוד פירות. לדוגמה, כולנו יודעים איך זה לתרגל משהו בחריצות, אבל לא להתעמת עם העצמי שמתרגל, או עם התלות שמתפתחת בתרגול, או עם החופש הטבעי שהתרגול עצמו מסתיר.
אפשר כמובן להיתקע על דרך מסוימת, אבל אפשר גם להיתקע מחוץ לדרך. אם נתקענו מחוץ לדרך, ייתכן כמובן שפשוט הלכנו לאיבוד. אנחנו לא יודעים לאן ללכת, מה לעשות, איך לתרגל, איך לבחור את הצעד הבא שלנו, מה נחוץ לנו ללמוד ומה לא, ולמי להקשיב. לעתים קרובות התשובה במקרה כזה היא להירגע אל תחושת ה'אין-דרך', לאבד את עצמנו בתוך האיבוד, ולגלות את חוסר הביטחון שנמצא מאחורי כל זה. עוד מקום אפשרי של היתקעות מחוץ לדרך הוא אם אנחנו נאחזים יתר על המידה בעולם פתוח לא-דואלי של תרגול, לפני שאנחנו מוכנים לכך. אנו מחזיקים אז ב: "אין לאן ללכת, אין מה לעשות, אין מה לתרגל", כאמונה, ולא כחווייה. למעשה, כל המורים הגדולים במסורת האי-שניות – ניסארגאדאטה מאהאראג', קרישנמורטי, או הבודהא – כולם אמרו שאף על פי שאין דרך, יש להיות מסורים מאוד להתעוררות.
מגיל מוקדם מאוד אנחנו רוצים להגיע לאנשהו, ובו בזמן אנו שרויים בעולם ללא דרך, של זרם החווייה. כילדים יש בנו דחף בלתי ניתן לעצירה ללמוד, להתפתח ולגלות את העולם. נטיות קדומות מניעות אותנו קדימה לגדול ולדעת ולהפוך למישהו. ועל כל זה נוסף גם החינוך. ועם זאת, בו בזמן, ילדים פשוט משחקים, מגלים בחופשיות מרחב ללא דרך, ונמצאים על הגבול בין הידוע ללא-ידוע. בואו נהיה כילדים במסע הרוחני שלנו – ניעזר בדרך שכבר רבים הלכו בה, ונקפוץ בקלילות בכל זמן שהוא אל הלא-נודע.
2/11/07