באחד הימים כשמורי ג'ון פרנד הדגים תנוחה, הוא נע בצורה מגושמת ואז חזר והתייצב. לאחר מכן שאל: "מה קרה כאן?" אחד אחרי השני, הציעו חבריי לקבוצה שמות בסנסקריט לאותה תוספת קטנה. לבסוף, פנה ג'ון אליי וחזר על שאלתו, "מה קרה זה עתה?" עניתי: "למען האמת, אני חושבת שנפלת." "את צודקת," הוא אמר. "נפלתי. ואז התחלתי שוב. זאת יוגה טובה."
תמיד חשבתי שג'ון הוא מורה נפלא, ואני חושבת על המקרה ההוא כעל אחד משיעוריו הטובים ביותר. השיעור הזה היה על מתן כבוד לכוונה, למקום בלבנו שמדריך אותנו בכל מעשינו. אם אנו נופלים, איננו זקוקים להאשמה עצמית, כעס או אשמה – אנו זקוקים להתעוררות מחודשת של הכוונה שלנו ולמוכנות להתחייבות מחודשת, בכנות ובכל הלב.
לעיתים קרובות אנו אפילו יכולים להתקדם טוב יותר כשאנו נופלים אך מתחילים מבראשית, כשאיננו מוותרים לעצמנו בגלל טעות, כשמשהו לא הולך לנו בקלות אך אנו מנסים בכל מאודנו, וכשאיננו חוששים להראות שאיננו מושלמים. כשאנו מציבים כנות מעל לשלמות, אנו עשויים להפיק יותר ממאמצינו משום שישנה אפשרות רבה יותר שנשתנה בעקבותיו. אנו לומדים, גדלים ומשתנים לא כל כך בגלל מה שאנו עושים, אלא יותר בגלל למה ואיך אנו עושים זאת.
הכוונה שלנו אינה קשורה רק לכוח רצון או לנדרים שאנו לוקחים על עצמנו בערב השנה החדשה כשתקווה קלושה בליבנו – אלא איך אנו רואים את עצמנו באופן כללי, למה אנו משתוקקים, מה אנו מאמינים שאפשרי עבורנו. אם אנו רוצים לדעת מה נמצא בבסיס הפעולות שלנו, איזה רגש מסתתר מתחת למאמצים שלנו, עלינו לבחון את כוונותינו. כשאני מציעה למישהו ספר, רק אני בעומק ליבי יודעת אם אני עושה זאת מתוך חיבה או מתוך המחשבה: " אם אני אתן לו את זה, אולי הוא ייתן לי משהו בתמורה."
כל החלטה שאנו מקבלים, כל פעולה שאנו עושים, נובעת מתוך כוונה כלשהי. לפעמים אני מדמיינת סרט מצויר שמבוסס על קטע מתוך "אל המגדלור" של וירג'יניה וולף. אחת הדמויות בספר, מרת רמזי, ניחנה ברגישות כה גבוהה עד שהיא יכלה לקלוט את מחשבותיהם ורגשותיהם של כל המסובים לשולחן ארוחת הערב. במסיבה שאני מדמיינת, אני רואה סצנה שבה נפש רבת-אבחנה שומעת את הכוונות המסתתרות מתחת לשיח המנומס על פוליטיקה עולמית או על מכרים משותפים: "אם אגיד כך, זאת עשויה להיות הנקמה הכי טובה." "זה יגרום לי להיראות הרבה יותר טוב מהטיפש שם בפינה." "אני אזמין את כול הנוכחים כי זה יעזור לאדם הבודד ההוא."
הדחפים החולפים המעצבים את מעשינו הם כוונות, כמו גם האמונות והשאיפות שלנו. כשאנו עוצרים בעצמנו לפני שאנו פולטים רכילות גועלית ובודקים עם עצמנו: "למה אני מגלה את זה?" אנו מתחברים לכוונה החיובית שלנו, לרצוננו שלא לגרום נזק.
כשמישהו מחייך ומברך אותנו על הצלחה בחיינו ולמרות זאת אנו חשים מאוימים על ידיו, בין אם זה בשל השלכה לא הוגנת או בגלל אינטואיציה בריאה – אנו מנסים לקרוא בין השורות מה המניע הנסתר שלו. וכאשר אנו מתמודדים עם מצוקה ואכזבה ורוצים להיזכר במה שהכי חשוב לנו, אנו מחפשים בתוך עצמנו את חזוננו העמוק ביותר.
מכיוון שגדלתי – כמו כמעט כל מי שאני מכירה – על האמרה: "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות," הייתי מקובעת על השגיות. יכולתי לחוש טוב לגבי עצמי אם תוצאות מעשי נמדדו בסטנדרטים המקובלים ואם זכיתי להכרה בעיני אחרים. אם נתתי מתנה למישהו, הדרך היחידה בה יכולתי לראות את עצמי כנדיבה הייתה אם הוא הודה לי – למעשה, בדרך כלל רק אם הורעפו עליי תודות במידה מספקת. להיות מוכנה לקחת סיכון, לנסות לנווט בטריטוריה חדשה, לעבוד באומץ כדי להתגבר על מכשולים במקום להתייאש – אף לא אחד מאלה היה נחשב. בלי תשבחות, לא ידעתי היכן להסתכל כדי למצוא את עצמי.
אך אם אנו שופטים את מעשינו רק על פי התוצאות הנראות על פני השטח, מבלי להתחשב במרחב הלב שמניע ושזור בכל פעולותינו, כי אז עלינו לשאול: לפי איזו אמת מידה אנו מודדים הצלחה או כשלון? כל מעשה טוב שאנו עושים בשביל אחר וכל הושטת יד חומלת, עשויים להיראות בתחילה חסרי משמעות, אך הם יכולים לזרוע זרע אותו איננו יכולים לראות כעת. לפעמים עלינו לעשות כמיטב יכולתנו ואז לבטוח בתהליך שאיננו יכולים לתכנן או לצפות מראש.
יש גם פעמים שפעולות הנעשות על ידינו מתוך כוונה טובה נובעים מתוך מערך מורכב של כוונות שאיננו ערים להן. מעשה נדיב לכאורה שנולד מתוך בליל סבוך של שנאה עצמית ותחושה שמאחר ולא מגיע לי כלום עדיף שאחלק את הכול לאחרים, הוא בעצם סוג של "קורבנות". מעשה שנראה מוסרי אך בעצם נולד מתוך פחד, אינו אלא ביטוי של הדחקה נוקשה. הצהרה על אהבתנו לאחר באמצעות נתינה, כשעמוק בפנים איננו אוהבים את עצמנו, הופכת לתלות הדדית, לאיבוד גבולות ולחיפוש כואב ועקר אחר אינטימיות.
על ידי מאמץ לשים לב לכוונות שלנו בצורה בהירה וישרה אנו משיגים מידה רבה של חופש. אם נקדיש זמן לתשומת לב שקטה – אולי דרך מדיטציה או התבוננות מעמיקה – אנו עשויים לפתח הבנה שונה לחלוטין לסיבות שבעטיין אנו פועלים כפי שאנו פועלים, ויכולת לבטוח בכך שאנו עושים כמיטב יכולתנו.
כשאנו מפתחים הרגל של מתן תשומת לב לכוונות שלנו, יש לנו מצפן הרבה יותר טוב לנווט איתו את חיינו. אנו לומדים להבחין מה מניע אותנו לפני שאנו מדברים או פועלים, וזה מה שמשחרר אותנו לחיות את החיים שאנו רוצים.
זה גם משחרר אותנו לראות בבהירות רבה יותר מהי משמעות פעולותינו בעיני עצמנו, ואיך אנו יכולים לממש בכנות את מה שאנו אוהבים ורוצים. יש לנו את הכוח ליצור את חיינו מבפנים החוצה. אני מקבלת השראה מהדוגמא של סודהה צ'נדרן (Sudha Chandran), רקדנית הודית קלאסית בת זמננו. הקריירה שלה נקטעה כשנאלצו לכרות את רגלה הימנית, אך כשהתאימו לה תותבת היא שבה לרקוד. כשנשאלה כיצד עשתה את זה, ענתה בפשטות: "לא צריך רגליים כדי לרקוד."
תרגום: אורנה טאוב
מקור: http://www.sharonsalzberg.com/archive/article/284
תורגם במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל