אני עסוקה הרבה בשאלת ההתעוררות והיא מרתקת אותי. פעמים רבות אני נזכרת לשאול – את עצמי, או בקבוצות שונות – מה מרדים אותנו? למה אנחנו מתעוררים בחיים שלנו? מה הוא זה שמחייה את ליבנו ופוקח את עינינו לראות את הפלא שבקיום? ומה מטלטל אותנו מקורי השינה המפתים של נים-לא-נים, אל ראייה והבנה נכוחה של "לראות את הדברים כפי שהם" ולא של "לראות את הדברים כפי שאנחנו"? החיפוש הוא מתמיד, אינסופי. תמיד יש לאן להתעורר, מה לגלות, ממה להתרגש. אבל איך קורית ההתעוררות הזו?
לאבד ולמצוא
"רק כאשר התודעה שקטה, שלווה, לא מחפשת אחר פתרונות או תשובות, לא מתנגדת אך גם לא נמנעת, אזי היא מסוגלת לקבל את מה שאמיתי, נצחי, חסר-זמן, מעבר לכל שיעור. אינך יכולה ללכת לשם, זה בא אליך. מה שמשחרר היא האמת, לא מאמצייך להיות חופשייה. היי שקטה. תני לחיים לזרום".
כך מורי, ראמש בלסקר, בספרו Let Life Flow', אחד מספריו הרבים.
כשאנחנו מאבדים מפתח, מנסים לזכור שם של מישהו, או סתם מנסים להיזכר במשהו שקרה והתערפל לנו, ופתאום מוצאים או נזכרים, איך זה פועל? כמו שכתב ראמש, פעמים רבות, דווקא כשאנחנו מניחים למחשבה המטרידה (אוף, איפה שמתי את המפתח של תיבת הדואר?!) ולשאר בנותיה המציקות ("תמיד אני מפוזרת" או "איך אסתדר בלי המפתח הזה בחיים מעכשיו") ונחים, מרפים מזה או פשוט עושים משהו אחר, פתאום – הזיכרון מגיע. נראה שיש קשר מעניין בין הרפיה ובין היזכרות, כמו גם בין הרפיה ובין קבלה שלמה של הדברים ובין הרפיה להתעוררות.
...לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע... (לאה גולדברג).
סיפורי ההתעוררות בסוטרות דומים מבחינת המוטיב החוזר בהם. אננדה, למשל, שהשתדל בכל כוחו להתעורר כדי שיוכל להצטרף לשאר המוארים לאסיפה הראשונה בה תועדו דברי הבודהה. אננדה עבד קשה כל הלילה. הלך, ישב, לא נח רגע. לקראת השחר הסתכל פנימה והבין שאין מצב להתעוררות. הוא ויתר, נכנע והלך לישון. לפי הסיפור, בשנייה שנגע ראשו בכר הוא התעורר. מוטיב זה חוזר גם בשיריהן המעניינים של נזירות שמופיעים בטריגאטה.
המקום ש"מוותר ונרגע" הוא פעמים רבות המקום ממנו נולדת התובנה, הזיכרון, לגבי המפתח שאיבדנו, תובנה עמוקה אל תוך מערכת היחסים שלנו, וגם כמובן הצצה אל תוך "טבע הדברים".
כמו פופקורן בשמן חם
ניסרגדאטה מהראג', המורה של ראמש, דווקא מציע לחפש את המפתח בדבקות רבה. רק כך נמצא אותו. אם איבדת מפתח, הוא אומר, השאר אותו כל הזמן בתודעתך. "נגלה זאת באמצעות רצינות כנה, על ידי חיפוש וחקירה, בכך שנחקור מדי יום ומדי שעה ונקדיש את כל חיינו לגילוי הזה".
הנחיות סותרות מופיעות גם בלימוד של הבודהה. במקומות רבים הוא מציע דרך הדרגתית ארוכה, ובסוטרות אחרות – רק לשנות את האופן שבו אנו תופסים את העולם (כמו בסוטרה של באהייה - "בנראה יש רק הנראה" וכו') אז להתאמץ או לא להתאמץ? כאן מופיע המתח המוכר בין שני הקצוות, בין העבודה ובין ההרפיה. הפרדוקס הזה שהמיינד אוהב לנעוץ בו את שיניו נפתר על ידי החיים עצמם. כמו שאנחנו לא מעירים את עצמנו אף פעם מהשינה, אלא אנחנו "פשוט מתעוררים", "פוקחים עיניים", אפשר להתייחס להתעוררות כאל התרחשות, תהליך. ה"אני" לא אחראי על הסיפור הזה. מה שכן, ההמלצה היא לשילוב חכם שמהותו מאמץ נכון, שילוב שיש בו גם אנרגיה וגם מנוחה.
התעוררות-בזק נדירה הרבה יותר מהדרך ההדרגתית. הבודהה עצמו תרגל המון עד שהתעורר "פתאום". כששאלתי פעם את כריסטופר למה הוא עזב את המנזר ענה לי ש"הפרי היה בשל דיו". בדיוק כמו שפופקורן צריך את זמן הטיגון שלו, מסתבר שלוקח זמן עד שההתניות מפסיקות למלכד אותנו ותחושת ה-well being מתבססת עד תומה. עד אז, אין מנוס מללכת בדרך ההדרגתית, נגד הזרם, ואז, כמו שאמר דון חואן –"ברגע אחד הכול משתנה".
כשאנחנו מכירים בכך שאנחנו יצורים של התניות, אנחנו יכולים לכבד את כל מה שמשפיע עלינו, וכמו שהמליץ הבודהה, "ללכת לכיוון האור"; להקיף את עצמנו במה שמסייע להתעוררות, ולהימנע ממה שמעכב אותה. בין הדברים שעוזרים להתעוררות אפשר למנות גם את ההתרועעות עם הסנגהה, וגם את השהות במחיצת אדם שהלך כמה צעדים לפנינו בדרך. אם כל התנאים האלו מתקיימים מה טוב. ההתניות ה"טובות" חזקות אז הרבה יותר, בין השאר בגלל ההשראה.
זכור לי סיפורו של חבר טוב מהקבוצה שסבבה את ראמש, מורי בבומביי. ראמש אהב לצטט פעמים רבות את המילים אותן ייחס לבודהה: "Events happen, deeds are done, but there is no individual doer of any deed". אני עצמי שמעתי את המילים הללו אינספור פעמים. אבל אותו חבר תיאר את החוויה שלו כהשפעה ישירה של הלימוד של ראמש: "בוקר אחד פתאום ראיתי את עצמי קם מהמיטה, מצחצח שיניים, שוטף פנים, כותב ביומן, וכל אותו זמן לא היה 'אני' שעשה את כל הדברים האלה. נפרדתי ממנו לשלום מאז ועד היום". הרגשתי שחווית ההתעוררות שלו והשהייה במחיצתו פרטו גם בתוכי על מיתר ההתעוררות.
Seeing and Knowing
לפני כמה שנים התעוררתי מחלום בו הדהד המשפט: אדם ער הוא "זה אשר תם בו המאבק". מאז ועד היום אני מחבבת את ההגדרה הזו, מוצאת בה הרבה אמת, ונהנית לשתף בה את האחרים. במהלך השנים חוויתי רגעים שיכולים לקבל את התווית "רגעי התעוררות לפי הספר". חלקם היו אינטנסיביים וממושכים, חלקם – הבהובים ברקע. חלקם תוצאה של תרגול אינטנסיבי, בתוך ריטריט או מיד אחריו, או בלימוד ובנוכחותם של המורים שלי. המשותף לכולם היו תחושות חיבור חזק לטבע ולדברים סביבי, תחושה שה"אני" יצא מהתמונה, ושאת מקומו תפסו אהבה ובהירות, שהיו לא פרסונאליות. החוויה שהצטרפה אליהן הייתה של זרימה ספונטאנית שלי בתוך החיים, ותחושה שהדברים "נפלו" למקומם הנכון. גם כשהחוויה החזקה דועכת נשאר משהו, תזכורת ברקע, שלא נותנת ליפול לשכחה, ואולי זוהי המשמעות הגדולה ביותר שלה.
עם זאת, פעמים רבות רגעי ההתעוררות שלי צצים דווקא בזכות היחסים שלי עם האנשים בחיי: בן הזוג, ההורים, החברים. פתאום אני מגלה, כמו שאומר דון חואן, ששוב "הבהירות שלי הייתה רק נקודה מול עיני", כלומר – רק reference point. שמה שהאמנתי בו כאמת מתגלה כעוד נקודת מבט על הדברים. הבודהה השתמש רבות בצירוף המילים הזה של "ראייה וידיעה". ואכן, התובנה הזו נובטת אצלי לפעמים מתוך המפגש האנושי עצמו. הרגע בו הדעות, המסקנות והרעיונות שיש לי לגבי האדם קורסים כשאני רואה אותו פתאום. במפגש זה של העיניים, "הנמרים שלנו נפגשים" כמו שכתב פעם מאיר שליו. אז עשויה להתעורר ביתר קלות גם היכולת לשים את עצמי בנעלי האחר. מהראג' מדבר על שינוי נקודת המבט כביטוי של אהבה. "ליכולת הזאת להיכנס לנקודות מיקוד-תודעה אחרות אני קורא אהבה" הוא אומר. מרענן ומדליק להתעורר ממקום צר ומוכר למשהו אחר לגמרי. וכמו לגבי שאר התובנות, נחוצה כאן קרקע פורייה ובטוחה כדי שהן יבשילו לפרי מתוק.
לפעמים ההתעוררות שלנו רגעית, מחזיקה מעמד עד הדרמה הבאה, ולפעמים – טוטאלית וסוחפת, מהדהדת בנו זמן רב אחרי שהאירוע הסתיים ונח בחזרה במקומו. אבל כל החוויות כולן, מרגשות ומסעירות ככל שיהיו, אחדוּת קוסמית עם היקום או אובדן מטלטל של האני, אין להן ערך רב אלא אם כן הפנמנו אותן לתוך חיינו.
מסופר שאחרי שהבודהה התעורר הוא בילה שבועות רבים בהרהור לגבי הדברים שהתגלו לו. אולי בפרק הזמן הזה הוא סידר לעצמו בראש את הדרשות, מי יודע, ואולי מצא "אמצעים מיומנים" להעביר את תורתו הקשה כל כך להשגה. על מנת "לחזור לכיכר השוק" אנחנו מחויבים באופן בלתי נמנע לעבור דרך תובנות. אפשר לומר שזוהי דרכו של המיינד להבין את הבלתי נתפס, לקטלג אותו ולנסות להפוך אותו לנתפס, עבורנו ועבור האחרים.
המילה התעוררות היא מילה גדולה. האם הכוונה להתעוררות השלמה והמוחלטת – "סאמה סמבודהה"? ואולי תובנה קטנה ופרטית מספיקה אף היא להניע את גלגלי המהפכה? במהלך השנים אני מוצאת שחשוב שנאסוף בדרכנו רגעי התעוררות קטנים, שנצבור מומנטום שיעזור לנו כנגד הנהר הסוחף של ההתניות הלא מיטיבות שלנו. איחוד אוהב עם אדם אחר, השתאות שקטה נוכח יופיו של הטבע, רגעים של שקט עמוק ושל חוסר מאבק, או הכרה בערכה של תחושה פראית ורגעית של אושר גדול. את הטוב הזה חשוב לאסוף בקפדנות, לעשות לו מקום בחיינו.
ההתעוררות של הבודהה שינתה את חייו לעד, והכמיהה שיחקה תפקיד חשוב בדרך הזו. הוא חתר ללא לאות להתעורר, והצליח. האם אנחנו כמהים דיינו להתעורר? מה יטלטל אותנו מתוך זחיחות הדעת? אולי ההשראה בדמותו של הבודהה ובדמותם של א/נשים ערים אחרים, ואולי הזיכרון המתוק, "דוגמיות החינם" של רגעי התעוררות שלנו, כמו בשורה של אלתרמן:
"...רק יש וזיכרונך היה עובר בי פתע, בקפיצת נמר, במעוף דלתות ורוח, באושר מסוער ושבור כנף..."
מי ייתן ונתעורר כולנו אל חיים שלמים, חופשיים ומאושרים.