תמלול ותרגום מתוך שיחה של סטיבן פולדר
שורה יפה מרומי (המשורר Rumi), שהיא כותרת השיחה, "חיה בליבו הריק של הפרדוקס". ציטוט מפוצץ, שורה אחת, "חיה בליבו הריק של הפרדוקס".
אני רוצה לדבר שוב על וויתור, שמיטה, שחרור, לתת לדברים פשוט להיות, כפארמי (Pram), זאת אומרת איכות שאנו בונים בחיינו ובתרגול שלנו בהדרגתיות. למעשה, לעיתים, וויתור, מתוך כל הפארמי, נחשב לפארמי מספר אחת כי אם נשחרר את תחושת העצמי שעומדת מאחורי כל דבר שקורה אנו מוותרים על האני וזה הופך את כל האיכויות הרגילות שיש לנו בחיינו, האופי שלנו, האישיות שלנו, זה הופך את כל אלה לפארמי. הם הופכים לאיכויות אולטימטיביות.
כל אחת... יש לי רשימה, אקריא לכם את רשימת הפארמי כעת... (עולה בקשה מהקהל לקבל הסבר מהו פארמי). ישנן איכויות אותם אנו מתפתחים במהלך החיים, החיים הרוחניים, כשאתן לכם את הרשימה תבינו יותר. הפארמי מס' אחת היא דאנא. ניתן לראות את הדרך בה אי-עצמי (Non Self), המשחרר את העצמי והדעות/אמונות המרוכזות עצמי שאותו עצמי מחזיק, דעות ורעיונות של עצמי, אני ומה יש לי, שחרור אלה יאפשר לנו באופן טבעי קודם כל ליהנות מהאושר שבנתינה ובקבלה, ראיית עולם של אך ורק נתינה וקבלה. כך, כשאנו נותנים ומקבלים, אנו בעצם מתאימים את עצמנו לאמת שבדברים. אנו רק חלק מהעולם, זו פשוט מציאות העולם, דהרמה. אז הוויתור מאפשר לדאנא לממש את עצמי כפארמי באופן שמאפשר לנו לחיות כך. אנו חיים כדאנא, מדאנא או עם ההבנה הזו.
אתן לכם את הרשימה –
• דאנה (Dana) – נדיבות.
• סילה (Sila)– טוהר הפעולה בעולם; הפעולה הנכונה המבוססת חמלה.
• נקהאמה (Nekkhamma) – וויתור, עליו אנו מדברים.
• פאניה (Prajñā)– מודעות חסרת זמן, חכמה, חכמה שאינה דואלית, הנבת התניה.
• ויריה (Viriya) – אנרגיה או הכוח לעשות דברים. בהגשמתה זה הופך לזרימה והיעדר התנגדות או היעדר חיכוך. פשוט זרימה, החיים זורמים.
• קהאנטי (Khanti) – הכוח להתגבר על קושי; סובלנות; סלחנות; אי מדידה, לאפשר לדברים להיות כפי שהם.
• סאטיה (Sati) – אמת, אותנטיות, לחיות עם אמת, לחיות את האמת שבדברים.
• אדהיטנה (Adhitthana) – נחישות, להמשיך בדרך, מוטיבציה, מה שמניע את המסע.
• מטה (Metta) – אהבה, חביבות, חברותיות.
• אופקה (Upekkha) – שוויון נפש, איזון, אינסופיות, דבר לא קורה בעצם, איזון.
זו רק תזכורת קטנה לתפיסות שוויתור ממש מאפשר... אם נוותר על הריכוז בעצמי, כל הפעולות שלנו בעולם וכל תכונות האישיות שלנו, נעות לכיוון הפיכה לפארמי, כל אחת מהן. וודאי שעבורכם, הקלה ביותר לראות, בגלל התרגול שלנו במהלך השנים, היא האופן שבו אנו מביטים בדאנה או האופן שבו אנו מביטים במטה, האופן בו אנו מביטים על חכמה, אז אנחנו יכולים להרגיש מיידית איך אלה פועלים בנו כי עליהם אנו מדברים הכי הרבה.
אז אני רוצה לרגע לבחון, לכל הפארמי יש 3 רמות והם ממשיכים גבוה וגבוה יותר או עמוק ועמוק יותר, אז אני רוצה לדבר מעט על וויתור; הפארמי של הוויתור, כיצד היא נראית כשהיא מעמיקה; כיצד היא נראית וכיצד אנו חווים אותה, איך זה מרגיש.
ברמה הבסיסית, דיברנו על זה לאחרונה, כביטוי המפורסם... אני שוכח של מי, אני חושב שזה ביטוי זן – "מדוע אתה צריך לשחרר? כי אם, לא הכל נערם". אז ברמה הבסיסית זה הכוח, דיברנו על זה, הכוח לוותר, על לראות בהדרגתיות שלמעשה, אנחנו לא צריכים את זה כל כך, למעשה, אנחנו לא זקוקים לדבר ההוא כל כך, למעשה, אנחנו לא צריכים להתרחק מזה כל כך... הרמה הזו של הוויתור זקוקה לקצת מאמץ, יש בה יותר כוונה והיא עובדת עם דוקהה; היא רואה בדוקהה כמורה שלנו שאומרת לנו היכן לשחרר, היא מבינה את זה. היא עוסקת הרבה בדפוסים פסיכולוגים שיש לנו. הדוגמאות שיונתן נתן בשיחה שלנו הן דוגמאות קלאסיות של מפגש עם דוקהה עמוקה, דוקהה פסיכולוגית, שדי מושרשת בתוך האדם ומשם הכוח לוותר, לשחרר או שהיא מוותרת על עצמה - זה לא שאנו צריכים לחפור ולשחרר אותה. זה תהליך שלרוב קורה מעצמו אם אנחנו מאוד עמוק עם הדוקהה שבתהליך והמודעות לזה, ואז השחרור קורה מעצמו. אך עדיין, כפי שתוכלו לדמיין, הכעסים שלנו... והשחרור, ככל שאנו מתרגלים, קורה באופן טבעי. אנו חווים אותו כהתפוגגות של פיקסציות, של הכלא, של הכעס שלי, הרגלי הכעס שלי, אנו חווים את זה כפתיחת דלתות בכלא.
הרמה המעודנת יותר היא ההבנה שאנו בעצם עסוקים בשליטה. אנו רוצים שהחיים יהיו בדרך מסוימת, אנו רוצים שדברים יהיו בדרך מסוימת ואנו צריכים שדברים יהיו בדרך מסוימת. ברמה הזו, אם אנו מבינים את זה באמת, יש שחרור רב ברמה עמוקה יותר בה אנו מאפשרים לחיים להיות מה שהם, אנו בוטחים בהם להיות מה שהם, אנו מקבלים אותו להיות כפי שהם, ניתן לקרוא לזה קבלה רדיקלית. במקום הזה יש גם די הרבה הפחתה בחשיבות העצמית, ב"אני" שצריך שדברים יהיו בדרך מסוימת, אזור הנוחות בו אני חייב להמשיך לבנות, לשמר ולסנן כדי שחיי יוכלו להמשיך להיות נוחים ובסדר. זה הולך יחד.
בסופו של דבר, זה לאט, לאט מבנה את ההבנה שכשאנחנו נאחזים כל הזמן יש משהו שבאופן עמוק מאוד לא מספק, זה לא עושה את העבודה. אנחנו עסוקים באזור הנוחות שלנו אך יש לנו הרגשה שזה לא הדבר שאני צריך לעשות, שיש משהו שאינו מספק בסופו של דבר. ויש כאב בדבר, יש כאב בצורך להיות בתפקיד או ב"עצמי". הצורך להיות אדם מסוים, הצורך בתפקיד מסוים, בתפקוד מסוים, תווית מסוימת. וודאי שמעתם את ההערה שאני שמעתי ממורה דהרמה שאמר – איך זה באמת להיות מורה דהרמה? זה לא שאתה צריך לתת את השיחות הכריזמטיות והנהדרות ביותר. זה אם אתה נותן את השיחה הגרועה ביותר שאפשר ואז אתה אתה קם ואין לך יותר מחשבות על זה. זה הוויתור על תפקיד מורה הדהרמה, שמורה צריך להיות בדרך מסוימת. וניתן לחוש את הכאב, זה ברמה מעודנת יותר, הכאב על כך שצריך... העצמי שלך צריך להיות, צריך לעשות, צריך, בדרך מסוימת, לשלוט בחיים.
יש רמה שלישית שניתן לקרוא לה רמת החכמה, כאשר אתה פשוט משחרר את תחושת הבעלות, תחושת ההיות הבעלים של דברים, היות הבוס, היות המרכז. אתה מבין שהרעב שהדברים יהיו בדרך מסוימת היא די מטורפת. הרעב שלנו להגן, להיות בטוחים, להיות בנוחות, אנחנו מבינים שזה דבר די מטורף ויש מקום עמוק יותר של כניעה לעולם. בכניעה הזו, זה כמו שהפעולות והחיים שאתה חי הם כמו עלים שנופלים מהעץ; העלים נופלים בזמן הנכון. הפעולות הופכות להיות יותר ספונטניות ולא מבוססות על הלחץ של להיות מישהו מסוים, בעלים של דברים והצורך לשלוט.
זו הבנה עמוקה שדברים קורים בפני עצמם. קשה לנו לראות את זה מזווית הראיה של האני אך דברים קורים בפני עצמם, חייבים להכיר בכך. מדוע שזה יהיה שונה מעלי העץ, רק כי אנחנו בני אדם? אני לא יודע למה. דברים קורים מעצמם. אני לא צריך לומר למערכת העיכול שלי – אוקיי יש לך רשימת מטלות, קודם עכלי את האורז, לאחר מכן עכלי את העדשים, אז עכלי את המלפפונים, לאחר מכן עכלי את... העיכול צריך לקרות מעצמו, אחרת, מה... יש בעיות... וזה נכון לכל דבר, אנחנו צריכים לתת לדברים לקרות מעצמם וזו רמה עמוקה של וויתור, של שחרור. וויתור, דברים קורים מעצמם ואז בסוף אתה מרגיש שגם הפעולות שלך הם כאלה. גם הפעולות שלך הם כאלה, הם קורות בפני עצמן בגלל תנאי הרגע הזה, פעולות ספונטניות מתרחשות.
אני רוצה לדבר על איך אנחנו מתרגלים ברמה העמוקה הזו. מהי נקודת האור או נקודת ההיווכחות שבאמת תעזור לנו להמשיך ולגעת ברמה העמוקה הזו של הוויתור? אני חושב שמצד אחד, כפי שאנחנו אומרים כל הזמן, זה בלב הניסיון. כאשר משהו עולה בהתנסות שלנו, אנו מבינים שזו הפרעה וחשים שהוא הפרעה ואז מה קורה כשהוא מפסיק? ממש הסתכלות על השלווה שמגיעה כאשר משהו מפסיק, עובר. אז יש תרגול שאולי אתם לא רגילים אליו, כי אנחנו לא כל כך מלמדים אותו ברטריטים רגילים. הנושא הזה די מובנה בתוכם אך ברטריטים רגילים, לרוב, אנחנו עוזרים לאנשים להתמודד עם נושאים כגון אניצ'ה, אנטה, דוקהה, שזו עבודה שהיא הרבה עם חומר שעולה, גיבוש גישה חכמה כלפיו ואז שחרור שלו אך אנחנו לא ממש מתמקדים ב – כאשר אנו משחררים, אז מה קורה? אילו חללים נפתחים? מה קורה כאשר כעס עולה, מישהו אמר משהו או שאתם זוכרים כעס או רוגז והוא קורה, הוא ומופיע ואז הוא פשוט חולף, בזמן שלו, בדרך שלו ואז מה? מהי ההתנסות כשהוא עובר? ואנחנו יכולים לעשות את זה עם כל צורך, עם כל הרגל וכל התנסות. זה בא משום מקום, זה נוכח, זה הולך ואז יש חלל. אז יש תחושה שאם אנו יכולים להסתכל על זה באופן עמוק יותר, ממש נוכל לחוש, באופן כלשהו, את האמת הנאצלת השלישית.
אם חושבים על זה, דוקהה... אי הזנה, האמת הנאצלת השנייה, המובילה לאמת הנאלצת השלישית של חלל, שלמות, הבסדר, הקרקוע, ההשלמה... תשוקה מגיעה, מראה לנו שאיננו שלמים, משהו חסר, אני צריכה, אני חייבת, משהו נדרש, משהו דוחף אותי, מחשבה. תהליך, רעיון הרגשה, כאב, כל דבר. אך כשאלה נגוזים, שלמות, Completeness, לוקחת את מקומה. היא באה, היא הולכת ואז אין שם דבר אחר מלבד הקרקע, השלמות, האי הפרעה. זה חוזר לברירת המחדל של פשוט להיות, Just being.
אני ממש מעודד את כולם להביט ולראות את השמחה שבשלמות, Completeness . בחללים קטנים, היכן שאתם יכולים, ולראות בכך חלק מהתרגול שלנו. יש הרבה, הרבה, הרבה עידוד לאושר ושמחה בתרגול. יש הרבה הדרכה על זה אך אני מציע להביט בזה בדרך מעט שונה; בפרספקטיבה של וויתור והתחושה שכשאנחנו לא צריכים לשנות משהו, כשדבר לא דורש שינוי או שליטה או תיקון, אז השמחה שם כי זה פשוט להיות, פשוט קיום. זה מושלם, אין דבר שחסר, אין דבר שדורש שינוי. אנחנו יכולים לגעת בזה ואני כעת מציע במדיטציה, להביט בסופה של מחשבה, סופו של לחץ, סופו של צורך או רעיון.
זה גם משנה או מניע את הראייה שלנו לגבי מהי האמת הנאצלת השלישית, זאת אומרת, כפי שאמרתי אתמול, לפעמים אנחנו מדמיינים את האמת הנאצלת השלישית כמעיין כוכב צפון בשמים. אנחנו כביכול הולכים במדבר וכוכב הצפון נמצא שם איפשהו, מדריך אותנו במדבר. כאן נראה שאנחנו מגדירים אותה מחדש כתוצאה של אי הזנת ההתקשרות; היא הופכת למשהו שאין לצפות לו, אין דבר חסר, שום דבר אליו אפשר להיקשר... אין דבר שאנחנו רוצים מהעולם או שאנו מצפים שהעולם ייתן לנו ויש ממערכת יחסים עם העולם שהיא אחדות, יחד, היות חלק מהעולם, שמגיע מהמקום של היעדר לחץ לשלוט או לעשות משהו או משהו שחסר או... הנפרדות שלנו מבוססת על תחושת בניית העצמי, ואלה מכם שמשתתפים בשיעורים שאני מעביר על פטיצ'ה סמופדה (התהוות מותנית) שוחחנו על זה לא מעט. העצמי עצמו בנוי מהתקשרות וכשההתקשרות, ההתקשרויות, דועכות, גם העצמי דועך. העצמי הוא מבנה, בהווה (Bhava), כתגובה אליי ואל העולם וכשכל ההתקשרויות מאטות ודועכות, העצמי מצטרף אל העולם שוב, העצמי והעולם הופכים לאחד כי אין יותר צורך בהיפרדות לשם הישרדות; עליי לעשות, עליי להשתפר, עלי להביא את עצמי למצב נוחות גדול יותר, עלי לעשות ואני חייב וכל המאבק הזה ביני לבין העולם. הבודהה דיבר על השלמות הזו; היה אי לעצמך, היה הבעלים של כלום, אחוז בכלום, זהו האי במים הגועשים. זה האי במים הגועשים אז היות אי במים הגועשים זה רק מהיאחזות בכלום ובעלות על כלום, עזיבה של עולם ההיקשרות, פרימה של זה.
הייתי משועשע לפני כמה ימים, קראתי הערה קטנה ממיסטיקן הודי, שדיבר על שלוש רמות של עבודה עם תשוקה. אני לא יודע אם אתם יודעים אך יש שלוש גונות בפילוסופיה ההודית וגונות הן מעין מאפייני איכויות של היות (being) שנמצאות בכל. הן הדבר ממנו הגוף עשוי, הן בסיס שמירת הבריאות לפי האירוודה, הן בסיס הרוחניות, הן בסיס החומרים בעולם,
הן נקראות שלוש הגונות, שלוש האיכויות –
1. Tamasic – איכות שלילית, היעדר אנרגיה, כבדות, כהות, התנגדות
2. Rajasic- פעילות יתר, בעצם ההיפך. חוסר שקט, שריפה, שריפה, שריפה. אנחנו חיים בחברה מערבית רג'אסית – מהירה, שריפה, עשיית, צריכה, הפרזה.
3. Satvic – ההרמוניה. השכבה המעודנת בעולם הרוחני בתרגול.
אז ההערה הזו אמרה – פרימת תשוקה וחוסר המנוחה המגיע מתשוקה, אם אנו עושים את זה עם אנרגיה טמאסית, אז זה מתוך ידיעת הסבל, ההשפעה השלילית, הכאב הנלווה לתשוקה, זה שלילה, הבנה שאינך רוצה בזה וזה משול לעכבר המוותר על אוכל כי הוא ליד האוכל. יש חתול בסביבה אז על העכבר לוותר על האוכל... כדאי שלא אלך לשם, תהיה לי בעיה אם אלך לשם. אז זו רמה אחת של פרימת התשוקה או וויתור, שחרור ממקום שלילי. שחרור ממקום חסר מנוחה יותר, רג'אסי, היא כי אנחנו רוצים משהו טוב יותר. אנחנו מוותרים על התשוקה לדברים חומריים כי יש לנו תשוקה לדהרמה, למשל. תשוקה לרוחניות. זה עדיין רג'אסי, בעולם הפעילות, הרבה רווח, אנחנו רודפים אחרי דברים. רג'אס זו רדיפה אחר דברים וטמאס זה בריחה מדברים. אנרגיה סאטווית לעומת זאת, אני מאוד מושפע מרעיון שלוש הגונות, מאז הזמן שביליתי בהודו, זו הסיבה שהפכתי צמחוני, דרך אגב, כי הבנתי שיש רעיון של אוכל סאטווי ואוכל סאטווי הוא אוכל היוצר הרמוניה ואי אלימות והיעדר חוסר שקט אז יש לימוד שלם, כפי שתוכלו לדמיין, עצום, בנושא הזה בתרבות ההודית. בכל מקרה, סאטווה, ההרמוניה, היא הרמה העמוקה יותר בה אנו יודעים שאובייקטים שאנו רוצים הם בעצמם לא אמיתיים באמת והאדם שרוצה אותם, הוא עצמו או עצמה לא אמיתיים וכך כל הפנטזיה של אני פה והעולם שם, הרעיון של אני צריך משהו מהעולם, אני רוצה שהעולם יספק לי משהו טוב יותר, כל זה מתמוטט. כי אנו רואים שבעצם אין אני ואין עולם כדברים נפרדים, כאובייקטים נפרדים, שלכל אחד מהם יש מציאות משלו ובמקום יש פשוט קיום משולב. האם משהו היה באמת אי פעם שלי? באמת? האם בסופו של דבר, יש ביכולתנו לומר שמשהו ממש שלי? האם הוא אי פעם היה שלי, אפילו הגוף הזה? אפילו חשבון הבנק, האם הוא שלי?
מנקודת המבט הסאטווית, זו נקודה מעניינת, אין משהו שצריך לשמוט ואפילו המזוודות, בדוגמא שנתתי, זה מקום עמוק יותר, אנחנו לא צריכים להניח את המזוודות כי הן לא ממש קיימות. המזוודות ברכבת, בדימוי הזה שבו עלינו להניח אותן ולתת לרכבת לקחת אותנו ואת הכבודה שלנו, למעשה, יש בזה עדיין מושג של כבודה אך מהי הכבודה ולמי היא שייכת? מי הוא שנמצא שם שעליו לסחוב אותה?
אני רוצה לסיים עם עידוד עבורנו, שאנחנו לא צריכים לחשוש מלהביט במקום העמוק יותר ולהרשות לו לחלחל פנימה טיפה אחר טיפה, ככל שאנו מתרגלים, ההכרה שאנו בעצם לא הבעלים של כלום, שאין במה להיאחז, שאין שם ממש בחוץ עולם לאחוז בו. ההכרה בזה, אנו נותנים לה להיכנס טיפה אחר טיפה, ככל שאנו מתרגלים ואנו בוטחים בה ובמובן הזה, אנחנו בוטחים באמת הנאצלת השלישית; באמת שבנירוונה, עלינו לבטוח בה, עלינו לתת לה יותר עניין ואמון. זה לא עניין חד סטרי, מעין דרך לינארית. הדרך מערבת הרבה דרכים לגעת בנושא, הרבה דרכים של מגע עם השלמות, מגע הם המרווחים שאינם היאחזות, שאילת שאלות, שזה מה שאנו עושים יחד בימים האחרונים, שאילה לגבי מה ממש שלנו, למה אנו זקוקים, של מה אנו בעלים ומה אינו שלנו ולהתמיד בגישה התוהה הזו – האם אני באמת הבעלים של הגוף הזה? האם אני באמת, באמת הבעלים של הגוף הזה? יש בי משהו אוטומטי, במוח שלי שמחווט עמוק ואומר – ברור שזה הגוף שלי, זה לא הגוף של מישהו אחר. ובכל זאת, אנחנו יכולים לשים ליד זה סימן שאלה ולשאול, האם באמת אני הבעלים של הגוף הזה. וככל שהתהליך הזה קורה, נגלה שיש פחות שאנו צריכים לשחרר, יש פחות לחץ לשחרר על בסיס סבל, דוקהה, כי אנו כבר בעולם, העולם ואנו יחד ואנחנו מתחילים להבין שאנו באמת חלק מהדברים אז אין דבר חסר, יש לנו את כל העולם אז מה יכול להיות חסר? אנחנו והעולם זה דבר אחד, אז מה חסר? למה אנו זקוקים? ההבנה הזו מחלחלת בהדרגה, תחושת הקשר, הקיום המשולב, שבסופו של דבר, במקרה הזה, אין מה לשמוט כי הכל דבר אחד. זו רמה עמוקה מאוד מאוד שבאה אלינו לאט, לאט, חלק אחר חלק. אנו יכולים להרהר בה בצעדים קטנים, אנו יוצאים החוצה לצעוד וחשים מחוברים לעצים ולשמיים ולאדמה תחתינו ואנו פשוט חשים שאין כאן בעיה כי אנחנו פשוט מחוברים. החיבור הזה הוא טעימה של היות העולם ואנו אחד ולכן אין דבר שחסר ולכן, בדרך מסוימת, אין דבר עליו צריך לוותר. זה הולך עם ולא במקום כל השלבים האחרים, כל התרגולים האחרים, כולל וויתור, כולל, לפעמים, מאמץ לשחרר.
זה לא שאנחנו צריכים, שאנחנו יכולים להפסיק לעבוד עם דוקהה, או לעבוד עם וויתור, לפעמים עם כוונה. זה לא שאנחנו יכולים פשוט להרגיש שהכל ענן מושלם של פרחים ומעין בשמים. אך זה מאוד הולך עם תרגולים ברמות אחרות, התחושה הזו בהדרגה של מתן מקום לשלמות, להשלמה לברירת המחדל שבנו שיודעת שאין דבר שחסר. שהעולם ואנחנו למעשה יחד.
אסיים שוב עם ציטוט מרומי. הוא אומר –
מצא את העולם האמיתי ומסור אותו בלי סוף;
התעשר מזריקת זהב לעבר כל מי שמבקש;
חיה בלב הפרדוקס,
אני ארקוד איתך שם, לחי אל לחי.
אני אקרא את זה שוב –
מצא את העולם האמיתי, ומסור אותו בלי סוף;
התעשר מזריקת זהב לעבר כל מי שמבקש;
חיה בלבו הריק של הפרדוקס,
אני ארקוד איתך שם, לחי אל לחי.
תמלול: אופיר איל