(פורסם במקור באתר של דהרמה מעורבת חברתית engagedharma.wordpress.com )
אחד ההיבטים של תרגול מדיטציה הוא התמיכה שהוא מעניק לנו בהתמודדות עם רגשות קשים. כל יום יכול לזמן לנו אירועים שיעוררו בנו כאב מטריד. המדיטציה היומית מציעה לנו מזור ואולי גם מאפשרת לנו ללמוד משהו מהמצוקה שחווינו, מהיווצרותה ומהתפוגגותה.
לפעמים אנחנו עוברים משבר משמעותי יותר, כזה שהמועקה והקושי שהוא מעורר בנו מלווים אותנו יום אחר יום לאורך תקופה: מחלה קשה, פרידה מאדם משמעותי, קשיי פרנסה ... שום כמות של מדיטציה ותרגול לא תשנה את המציאות ואת מה שנשבר בה. ובכל זאת התמיכה שהתרגול נותן לנו במצבים כאלו יקרה מפז.
מועקה, כאב או כעס מתמשכים יכולים להיות גם נחלתם של פעילות ופעילים חברתיים. החשיפה החוזרת לעוול ולאלימות כמו גם תחושות של תסכול, ניכור או חוסר אונים יכולות להוליד עננה רגשית שרובצת על חלק ניכר מהיום ונמשכת ימים ושבועות. ההתמודדות עם העננה הזו דומה לזו של אלו שמתמודדים עם משברים אישיים.
אבל בניגוד למקרה של התמודדות עם משבר אישי יכול להיות שבחיים הפרטיים "הכול בסדר". חיי היומיום של הפעיל/ה מוגנים, הבריאות טובה, יש קירבה אל אנשים אוהבים ואי הצדק שכל כך מטלטל אותו אולי אינו פוגע בו באופן ישיר. זו אולי אחת הסיבות לכך שפעילות ופעילים חברתיים לא מרבים לחפש מסגרות תמיכה או לרכוש כלים לתמיכה עצמית. על אחת כמה וכמה אם – כמו במדיטציה - מרכיב משמעותי בתמיכה רגשית הוא קבלת העולם כפי שהוא. הרי להיות פעיל/ה חברתי/ת משמעו לפעול (ולפעול ולפעול) לשינוי.
הדברים שלהלן הם תיאור לאופן שבו מדיטציה יכולה להיות משאב שתומך בנו בזמנים של כאב מתמשך. אני כותב את הדברים במחשבה על אקטיביסטים ואקטיביסטיות אבל הם רלבנטיים לכול התמודדות רגשית עם משבר.
מנוחה
מדיטציה היא בראש וראשונה מנוחה. זמן למילוי מצברים. פעולה צורכת אנרגיה, ובמיוחד אם זו פעולה למען אחרים. אם העשייה שלנו מפגישה אותנו עם מצוקות גדולות או נתקלת בהתנגדות של גורמים חזקים, משאבי הגוף והנפש שלנו עלולים להימתח אל הקצה. לפעמים נדמה שאקטיביסטים לא שמים לב כמה אנרגיה הם משקיעים בעשייה שהם מעורבים בה.
מדיטציה מאפשרת לתודעה להירגע, מחזקת את הלב ומרפה את גוף. זה הוא זמן של התחדשות, התנקות והתחזקות.
כשהאנרגיות שלנו מדולדלות אנחנו יותר מועדים להצפה רגשית. אנחנו יותר תגובתיים ויותר פגיעים לכאב. במדיטציה אנחנו בוחרים להקדיש זמן למנוחה והזנה עצמית. כשהאנרגיה שלנו חוזרת, משקעים שהצטברו ונדבקו ללב ולתודעה יכולים לנשור או לפחות להשתחרר מעט. כאבי הלב שהציפו או ערערו אותנו עשויים להתפוגג או לכל הפחות הופכים לנסבלים יותר.
טיפוח
כשאנחנו יושבים למדיטציה אנחנו מקדישים זמן לעצמנו ולצרכים שלנו. ואנחנו עושים זאת בהקשבה רכה ועדינה. אלו איכויות חשובות במיוחד לפעילים חברתיים: הנכונות לפעול למען אחרים והיכולת להיאבק ולספוג את מה שהמאבק כרוך בו הן איכויות חשובות וחיוניות. אבל אם הן יוצאות מאיזון הן יכולות להיות חלק מהסבל שלנו.
לכן לתרגל עם ההתכוונות הזו – זמן לעצמי ולצרכים שלי, זמן של רכות ועדינות – זה לטפח איכויות שהן הכרחיות לשלומו של הלב שלנו; זה לוודא שהעשייה החשובה שלנו לא משכיחה מאתנו כמה האיכויות הללו חשובות; זה להרפות ולנקות דפוסים של הקרבה מוגזמת ונוקשות שאם התקבעו בנו עלולים להיות חלק מהמצוקה שלנו.
הכלה
כשאנחנו נינוחות יותר, רכות יותר, יש לנו הרבה יותר יכולת להכיל כאב, מועקה ורגשות קשים. להכיל כאב, משמע שהכאב עודנו שם. אין צורך לצפות שמדיטציה תתפקד כתרופת פלא שמעלימה את הכאב שלנו. פעילים חברתיים בוחרים לפגוש שוב ושוב מציאות שהיא באמת מכאיבה, באמת מתסכלת, באמת מכעיסה. תחושת הכאב היא חלק מהרגישות שלנו והיא מגיעה מאותו מקום שמלכתחילה מניע אותנו לפעולה.
כשיש יכולת הכלה אנחנו יכולות להיות עם הכאב, המועקה, הכעס בלי שהם יערערו אותנו. בלי שהם יהיו בלתי נסבלים. אנחנו יכולים לשבת במדיטציה, להרגיש כאב ועדיין להרגיש את הנעימות שיש בגוף היציב והרפוי; לחוש מועקה וגם את הלב מתרחב; לפגוש את הצריבה של הכעס וגם את הבהירות של תודעה שלווה. כך אנחנו חווים בצורה ישירה שאין הכרח להעלים את המועקה או להרחיק את הכאב כדי להרגיש טוב.
מדובר בגילוי דרמטי שמשחרר אותנו עוד מהדחף הכמעט אוטומטי להתנגד לכאב רגשי. ההתנגדות הזו, הניסיון להעלים או להיאבק ברגשות שלנו מייצר חלק מהסבל שלנו. כשההתנגדות הזו פוסקת הסבל פוחת.
התבוננות פנימה
פעמים רבות הכאב שלנו מרגיש כדבר הכי אמתי בעולם. כלומר כמשהו טבעי, מתבקש ולחלוטין אובייקטיבי. ברור לנו לחלוטין שמי שיפגוש כמונו את המצוקה, העוול או הבעיה שמולם אנחנו פועלים ירגיש כמונו (ואם לא, אז זה בטח הוא ש"לא בסדר"). אבל בשקט של המדיטציה, הפניית המבט פנימה אל תהליכי הלב והמחשבה יכולה להראות לנו את המימד הסובייקטיבי במצוקה שאנחנו חווים. את האופן שבו אנחנו תורמים לחוויה הקשה שלנו.
למשל, כשאנחנו שמים לב לקול הפנימי שמספר את הכעס שלנו יש לנו בחירה אם להמשיך בסיפור הזה או לעצור ולחוות את השקט והיציבות של תודעה יותר ריקה.
כשאנחנו שמים לב איך אנחנו שוקעים רגשית אל תוך המועקה יש לנו בחירה: להמשיך את השקיעה הזו או להישאר במגע עם הדברים כמו שהם.
כשאנחנו שמים לב איך התגובה שלנו לחוסר וודאות הולידה דאגה שמציפה אותנו אנחנו מבינים ושיש לנו בחירה: להישאר עם חוסר הוודאות ובלי להגיב וכך לא להיגרר מחוסר ודאות אל דאגה.
ההתבוננות פנימה מאפשרת לנו לזהות היכן אנחנו מעצימים את הכאב שלנו ונותנת לנו בחירה להפסיק להעצים. זה לא אומר שהכאב יעלם. אבל אם לא נעצים אותו נישאר איתו כמו שהוא ונגלה שהוא פחות בלתי נסבל.
קבלה
תרגול המדיטציה הוא תרגול של קבלה. קבלת הדברים כפי שהם. זה מתחיל בלנוח אל תוך הגוף ובלהניח לנשימה להיות כמו שהיא. זה ממשיך ללב, למחשבה, לאנשים אחרים ולעולם כולו (לאו דווקא בסדר הזה). לקבל את העולם כמו שהוא?! הרי עשייה לשינוי חברתי היא לכאורה ההיפך הגמור....
בשקט של המדיטציה, בעצירה שבה, בריכוז שהיא מאפשרת יותר קל לזהות שמקור לחלק גדול מהסבל הרגשי והמנטאלי הוא הפער בין הרצוי והמצוי. ומכיוון שאת המצוי אנחנו לא יכולים לשנות – לא יכולים לשנות אותו עכשיו(!) ודאי לא כשאנחנו יושבים בעיניים עצומות – אין לנו ברירה אלא להפנות את תשומת הלב אל הרצון שלנו.
אולי נראה שהרצון שלנו בריא וטוב: אנחנו רוצים בניה ולא הרס, אחווה ולא אלימות, צדק ולא עוול, אכפתיות ולא אדישות ....
זו כמובן לא הבעיה. אבל המדיטציה נותנת לנו אפשרות להסתכל יותר טוב. ובמבט זהיר אנחנו עשויים לזהות רצונות נוספים:
למשל, לנצח. למשל, ש"הרעים" יפסידו. למשל, לא רק רצון לפעול לשינוי המציאות אלא רצון שהמציאות תהיה שונה עכשיו. כלומר, סירוב לקבל את זה שהעולם עדיין )דגש על עדיין) אינו כפי שאנחנו רוצים שיהיה.
אם נסתכל לעומק ונהיה כנים עם עצמנו נצטרך להודות שאלימות, חוסר צדק וכו' מגיעים ממקומות שאנחנו יכולים להבין. בעצם, אף אחד מאתנו לא שוגה באשליות שהעולם הוא מושלם או שבני אדם הם טהורים. וכשאנחנו מזכירים זאת לעצמנו קל לראות איך מנקודת ההתחלה הלא מוצלחת הזו מגיעים - אפשר לקרוא לזה קארמה, או אבולוציה או היסטוריה.... – למציאות שכל כך מטרידה אותנו היום.
זה לא אומר שזה "בסדר" – העוול הוא עוול; זה לא אומר שנפסיק לפעול – בהחלט נמשיך. הכאב גם לא יעלם. אבל הוא כן יפסיק להיות בלתי נסבל.
התמקדתי כאן במדיטציה אבל התרגול שהדהרמה מציעה הוא כמובן רחב יותר. את העקרונות של מנוחה, טיפוח, הכלה, התבוננות פנימה וקבלה אפשר וכדאי גם ליישם בדרכים נוספות. האם אנחנו מסוגלים לדמיין את עצמנו מיישמים עקרונות מיטיבים אלו בפעולה החברתית שלנו עצמה? אם נצליח לעשות את זה – בעצם, מספיק רק לנסות – אז העשיה שלנו הופכת לביטוי אותנטי של דהרמה.