ביום ההיפוך החורפי[1] הנחיתי רטריט בן יום בספיריט רוק[2] בנושא "קדרות מירבית" ("Maximum Darkness"). בדקנו את החוויות של מוות, אבדן ויגון. מזג האוויר באותו היום היה מתאים - עכור, אפור וגשום - והולם את הנושא העצוב. אחד התרגילים שבמשך שנים שימש אותי באימון המדיטציה - והיה גם הנושא שתרגלו משתתפים באותו רטריט בן יום - היה לדמות את זמן הישיבה כדקות האחרונות של חיי. כאשר תרגלנו כך במשך היום לא הודעתי למתרגלים מה עתיד להיות משך הישיבה - עשר דקות או עשרים דקות או מחצית השעה - כך שבאמת היינו יכולים להתמקד בכל נשימה, בכל רגע, כאילו היה זה הרגע האחרון של חיינו.
עודדתי את המתרגלים להרהר:אם אלו באמת היו הרגעים המעטים האחרונים של חיי, מה היה קורה לסולם העדיפויות שלי?אם נתפוס באופן רציני ואמיתי את צלצול הפעמון [המסמן את סיום הישיבה] כאילו הוא אמנם הרגע האחרון, הבה נשקול מה באמת חשוב ונבדוק מה עולה בדעתנו לגבי כל הדברים שעלינו עוד לעשות, לגבי חרדתנו מן ההליכה לרופא השיניים, וכיו"ב. חשבו נא רק זאת: איך אני מתייחס לדברים שטרם סיימתי לטפל בהם, או הדברים שאני כה גאה בהם, או הדברים שעליהם אני מתחרט?
מצאתי שהנושא הזה מאוד מועיל ובמשך שנים, כאשר שהיתי במנזר צ'יטהרסט[3],השתמשתי בו לתרגול היומי שלי. לואנג פור סומדהו[4] היה תמיד זה שצילצל בפעמון לסיום הישיבות.בתחילה הייתי מדמיין:ובכן, אלו הן ארבעים וחמש הדקות האחרונות, או -זוהי השעה האחרונה של חיי. במה תעסוק תודעתי כאשר יצלצל הפעמון? האם אוכל לעזוב את מושא תודעתי ולהיות מוכן להסתלק מן העולםבעת שיימוגקול הפעמון? לעתים קרובות סוג הדברים שהתודעה מתרכזת בהם או "נעולה" עליהם הוא די מדהים. כך שאנו יכולים לשאול את עצמנו:האמנם באמת הייתי רוצה להרהר בדבר הזה או להתעכב על הנושא ההוא בזמן שאני נפרד מן החיים? מחשבה כזאת מאפשרת לנו לפתח את היכולת להרפות מדברים - "לשחרר".
אחת המתרגלות באותו רטריט בן יום זיהתה דיכוטומיה בתודעתה, היא ראתה אפשרות של ברירה. הברירה הייתה בין מורת רוח ומאבק לבין קורת רוח ושביעות רצון. הבחנה ברורה הצטיירה בתודעתה בין "תחושת סיפוק והשלמה עם" הדברים כפי שהם או "מורת רוח ומאבק כנגד" הדברים כפי שהם. סברתי שהבחנתה הייתה טובה וחודרת ומעניין היה להתרשם איך תודעתה הפיקה ופיתחה את הדיכוטומיה. בדייקנות רבה היא סיכמה את אפשרויות הבחירה שיש לכל אחד מאתנו, בכל רגע, במשך היום. כאשר אנו עמלים בפרך, בקור, כשטיפות גשם זולגות במורד צווארינו, כאשר אנו נושאים משאות גדולים ומעיקים לאורך נתיב בוץ חלקלק ומשתדלים בכל הכוח שלא לשומטם, או כאשר מוטל עלינו לדחוס 300 תפוחי עץ ותפוזים במקומות אחסון מוגבלים בנפחם - תהא המשימה אשר תהא - בידינו היכולת למחות ולהיאבק כנגד המשימה ובידינו היכולת להשלים ברצוןעמה - להתאים את עצמנו לדרך בה מתנהלים הדברים בתהליך ביצוע משימותינו. יש לנו אפשרות שלבחירה.
לעתים קרובות אנו מתייחסים למכשולים בחיינו כאילו הם בלתי נמנעים, כאילו שמכשולים אלה הונחו על דרכינו בכוונה תחילה ואנו חשים כאילו עול כבד הוטל על כתפינו ואנו נמלאים תסכול בגין המכשולים. אלו הן איכויות של תרעומת ושל שליליות, אשר גוררות בעקבותיהן רצון עז להימנעות או לניתוק. אולם חשוב להכיר בכך שגם אם משימה כלשהי היא קשה ומכשילה במיוחד - כמו נשיאת משא מסורבל על גבי טיט לח וחלקלק בגשם - הדבר נתון לשליטתנו - אם תגבר בנו הדריכות כנגדה ואם נרצה להאבק בה. זוהי בחירתנו אם לאמץ לעצמנו את הדריכות והכעס והכניסה למאבק כנגד האופן שבו מתנהלים הדברים - או שלא לעשות כן ולהרפות. זוהי ברירה שאני משתמש בה להתנהלותי האישית, להכיר בכך שזוהי בחירתי שלי אם אני הופך דבר לבעיה, או שלא. זוהי בחירתי שלי להסכים, בהשלמה, עם הדבר - או שלא.
לאופן הפעלת תשומת לבנו והבחנתנו המלאה (סַטִיוסַמְפַּגַ'אנָה) יש זיקה חזקה להכרה שיש לנו אפשרויות בחירה באשר לאופן שבו אנו מגיבים לעולם הסובב אותנו ולמצבי תודעתנו הפנימיים. אם ניישם גם את תכונות החוכמה ויכולת ההבחנה (פַּנְיַא) או-אז נבחר את הנתיב של הימנעות ממאבק - הוא הנתיב של טיפוח יכולת להסתגל. גם בעיצומן של הנסיבות הקשות והמאתגרות ביותר אין אנו חייבים לחוש תעוב וטינה ואיננו חייבים להיאבק כנגד נסיבות אלה. אנו יכולים למצוא מאפיינים של שלום, שלווה ובהירות ביחס לכל מצב נתון, גם ביחס למצבים שלא אנו בחרנו. אנו מתחילים לראות שאין בחיינו דבר שטבעו הפנימי הוא להכשיל ולהכזיב. הכל תלוי בדרך שבה אנו בוחרים להתייחס לדברים שקורים לנו.
[1]הוא היום הקצר בשנה, ה- 21 בדצמבר
[4]Luang Por Sumedho - יליד 1934 הוא נזיר בודהיסטי, והוא הנציג המערבי הבכיר של מסורת נזירי היער בזרם התהרוואדה. ראו https://en.wikipedia.org/wiki/Ajahn_Sumedho
המאמר תורגם באדיבות "בודהיזם בישראל"