תמלול מתוך שיחה שניתנה בקורס:
אני רוצה לשוחח על NEKHAMMA, נקהאמה, שזו האיכות שאנחנו רוצים לשים בפרונט של החקירה וההבנה והתרגול שלנו בסוף שבוע הזה. באנגלית היא מתורגמת ל Renunciation, בעברית, לויתור, שמיטה. אפשר להגיד שזה הlet go שאנחנו מכוונים אליו.
אני רוצה להצטרף למה שסטיבן אמר בבוקר, כשהוא נתן את ההנחיות איך להיות Facilitators, איך להנחות או לאפשר לקבוצה והוא דיבר על איך דרך איפשור מסוים, אנחנו יכולים לתת לאנשים אחרים, לתת לחכמה לבצבץ מתוכם. אז זה נכון גם לגבי אפשור של אנשים אחרים אבל זה נכון גם לגבי היכולת שלנו לאפשר לחכמה להופיע בתוכנו. אני רוצה להציע פה סוג של הקשבה שהוא קצת שונה מההקשבה הדיסקורסיבית הרגילה שיש לנו. בדרך כלל רובנו, בסיטואציות יומיומיות, כשאנחנו מקשיבים למישהו, אנחנו למעשה גם חושבים. גם שומעים את מה שהוא אומר וגם ישר מפגישים את זה עם מה שאנחנו יודעים, עם מה ששמענו, עם מה שאנחנו מכירים; ובעיקר חושבים איך ומה לענות לו...
כמובן שזו הקשבה מסוימת, זו הקשבה חלקית ואני רוצה להציע הקשבה שהבודהה דיבר עליה, שהיא הקשבה של לתת לדברים לחלחל ולהדהד בתוכנו, כך שהם ינחתו במקום מאוד עמוק, שהוא מעבר לרעיונות ולדעות שלנו. אני לא מדבר על מקום של אמונה עיוורת ולא על לקחת כל מה שנאמר כאמת רק כי זה נאמר, אלא לתת לזה לעבור מעבר לרובד שבו אנחנו רגילים לפגוש את הדברים. קודם כל זה צריך לעבור את הביקורת הפנימית ואת השיפוט הפנימי ואת מה אני חושב על הדובר ושמעתי או לא שמעתי ולתת לזה לצנוח ולהדהד ממקום אחר. בנוסף, סוג נוסף או היבט אחר של הקשבה כזו זה אם אני שומע את הדברים האלה ואם הם מהדהדים בי קצת, אני עוד לא לגמרי חוויתי אותם, אני אולי אפילו לא לגמרי מסכים איתם, אני אפילו לא יודע מההתנסות שלי שהם אמת, עדיין לא, אבל אם אני שומע אותם ואם אני מניח שהם אפשרות שמעניין אותי לחקור, מה יהיה אם אני לגמרי מתכייל על פי הדברים שאני שומע? זאת אומרת זה לנסות להפנים ממש. שסטיבן דיבר הבוקר על ה- Fire Sermon, על דרשת האש, וכתוב שבסופה של הדרשה אלף אנשים, נזירים, התעוררו. הם לא פשוט ישבו ועשו ככה. הם תרגמו, הייתה איזו עבודת תרגום מיידית של הדברים שנאמרים לתוך החוויה ומשהו בפנים חווה אחרת, תפס אחרת. ואז, במקרים כאלה, שחרור אפשרי. אז איזה סוג כזה של הקשבה, שפתוח, לא בהכרח מסכים אבל נותן לדברים לחלחל ואולי אומר - "אם זה נכון או אם זה רלוונטי, איך זה משפיע עליי כרגע?"
אז נקהאמה, אותו וויתור, שמיטה, היא איכות אחת מבין האיכויות שמתורגלות ומיושמות וחשוב להגיד שהיא לא Stand Alone, היא לא לבד. היא באה כמובן עם איכויות אחרות שאנחנו מפתחים, שתומכות זו בזו. וגם הטעם שלה, של הוויתור וההרפיה והשמיטה נמצא גם באיכויות אחרות. גם בחמלה יש איזה סוג של וויתור על הכעס והתוקפנות כלפי הסבל שאנחנו פוגשים. גם בטוב לב יש איכות של וויתור ושמיטה של הנטייה שלנו לשפוט את עצמנו ולהגיד - אני לא בסדר ועד שאני לא אהיה בסדר אני לא יכול לאהוב את עצמי או לאהוב מישהו אחר כי הוא לא בסדר וכו' וכו'. אז הטעם של נקהאמה, של וויתור, של הרפיה, מצוי גם באיכויות אחרות ובעצם הוא מצוי בכל הדרך, אם חושבים על זה.
באופן מסורתי מחלקים את הדרך לסילה, סמדהי, פאניה. אז גם בסילה, בתרגול אתי, באימון אתי, אנחנו באיזשהו מקום מרפים, שומטים את הנטייה לפגוע, שומטים את הנטייה להגיד ולהביא את עצמי קודם כל הזמן אלא קודם כל מקשיבים; שומטים את הנטייה לקחת את מה שלא ניתן לנו.
בסמדהי , בכדי לפתח סמהדי, יש לשמוט את האינסטינקט של התגובה המידית, את האוטומט כלפי מה שרצוי ומה שלא רצוי וברבדים היותר עמוקים, לשמוט את האינסטינקט, את הדחף החזק שיש לנו להיקסם מהתופעה של העולם, להיקסם מהדברים, להיקסם מהמחשבות, להיות מוקסמים, להיות בכישוף של תופעת העולם ככל שאנחנו יכולים, יותר ויותר. וזה אימון וזה תרגול, להרפות מההיקסמות הזו, מהעניין שאנחנו מביאים של לדעת את הקסם הזה ואת הדבר הזה ואת המחשבה הזו. כאשר הנטייה הזו, הדחף הזה נרגע, שוקט, שוכח, נרפא, נשמט, אנחנו חווים את המציאות אחרת לגמרי; התפיסות מתפוגגות, התפיסות אפילו נעלמות, העולם נעלם ועל סמך אחד המודלים הקלאסיים שהבודהה מדבר, מופיע שחרור כאשר אין יותר היקסמות ואין יותר הזנה של העניין בתופעות, התופעות מתפוגגות, התפיסה מתפוגגת, התפיסה חדלה, המודעות חדלה ואנחנו עשויים לחוות את מה שסטיבן אמר, שאי אפשר לדבר עליו; שהוא בלתי מותנה, שהוא לא מפוברק, שהוא לא נעשה. אז לא בזה עוסקת השיחה אבל אני רק רוצה להגיד שהאיכות של הנקהאמה קיימת לאורך כל הדרך וכמובן במרכיב השלישי של הפאניה-חכמה: איך אנחנו מבינים, איך ההבנה שלנו נעשית יותר ויותר בהלימה עם הטבע של התופעות כפי שהן, והבנה נכונה או פאניה, אותה חכמה, זה לשמוט את התפיסות המוטעות שלנו, התפיסות המוטעות לגבי כך שהתופעות הן מוצקות והן קבועות ושהתופעות מספקות; לשמוט את התפיסה הזו שאני יכול למצוא סיפוק... בתופעות עצמן יש פוטנציאל של סיפוק ואושר. אז זה האניצ'ה, לראות את חוסר ההמשכיות, את הארעיות של התופעות, לראות שלא ניתן למצוא בהן סיפוק ולא ניתן למצוא בהן "אני" קבוע ולא ניתן לייצר אני קבוע מתוכן, למרות שככה התפיסה הרגילה שלנו והמנגנונים שלנו רגילים לתפוס את הדברים. אז יש פה איתגור גדול של התפיסות הרגילות שלנו, פאניה והיכולת לשמוט את מה שאנחנו רגילים ואנחנו חושבים שייתן לנו ביטחון אם נתפוס את הדברים כקבועים, אם נתפוס את האני כקבוע, היכולת לשמוט היא הטעם של נקהאמה. אם כי לא רק.
אז בהקשר הזה שאלו מורה, אני חושב שזה היה בודההדאסה אבל יכול להיות שאני לא זוכר נכון, למה Renunciation, למה להרפות? אז הוא אומר כי אנו שומטים כי אנו מגלים ששום דבר לא שייך לנו. שום דבר לא שלנו, שום דבר בעולם התופעות הוא לא שלנו והוא לא שייך לנו, ומתוך ההבנה הזו אנחנו מרפים.
אני עומד להגיד דברים שאתם כבר שמעתם. בריטריט הראשון שתרגלתי בו, שהיה בתובנה ועם סטיבן ועוד מורים, אני חושב שאני שמעתי את כל מה שנדרש כדי להשתחרר לגמרי. ברטריט הראשון. ועדיין אני מגיע לריטריטים... אז זה לא שאנחנו בהכרח נשמע דברים שלא שמענו אבל השאלה היא באיזה מקום אנחנו נמצאים, ואיזה סוג של שמיעה ואיזה סוג של איכות הקשבה ואילו איכויות כבר פיתחנו מהרטריט הקודם, מהיישום של זה בבית, שכיום אני שומע את זה ומשהו בי מגיב אחרת.
עכשיו, חשוב להגיד שהשחרור לא מצוי במילים; בדרשות של הבודהה אין שחרור במילים. השחרור הוא בהפנמה או בחלחול של המושגים, הרעיונות, ההצבעות האלה והשחרור מופיע בתוכנו. אז המילים יכולות להיות אותן מילים, אולי השפה אחרת, אולי שימוש במונחים אחרים, אולי קונטקסט שונה, מורה כזה או אחר אבל המקום של החופש מורגש בתוכנו והיכולת לפגוש את החופש היא סוג של עבודה פנימית או סוג של הרפיה פנימית. זה משהו שקורה בתוכנו. אני זוכר שהייתי צוחק על החותנת שלי, אז כשהייתי הולך לעוד רטריט ועוד רטריט, היא הייתה אומרת- מה, אתה הולך לעוד רטריט? מה, עוד לא הבנת? והייתי צוחק עליה, איזו בורה היא, היא לא מבינה ש... אבל עם הזמן אמרתי לעצמי - היא צודקת, היא צודקת, אני עוד לא באמת הבנתי. אולי הבנתי פה אבל עוד לא באמת, משהו בפנים עוד לא בסינכרוניזציה עם אותה הבנה ואת ההבנה הזו, את התרגום הזה, את החלחול הזה, אנחנו יכולים לעשות באופן שבו אנחנו נותנים לדברים להדהד.
אז כל זה היה הקדמה כדי להגיד שכבר שמעתם כל מה שנדרש, כל מה שנדרש כדי להשתחרר לגמרי, אני חושב. ואני רוצה לחזור ללימוד הבסיסי ששמענו אותו, אני חושב, ברטריט הראשון שלנו, בטח אם היינו ברטריט של גואנקה, שזה החשיבות העליונה שיש ביישום תשומת לב כלפי הטון התחושתי של מה שמופיע באחד משערי החושים שלנו, הוודאנה. הבודהה קרא לוודאנה: The rulers of the mind. אנחנו חושבים שהתבונה שלנו שולטת בתודעה שלנו והבודהה קרא לוודאנה השולטים בתודעה.
למה הם שולטים בתודעה? כי הרוב הגדול של הפעילות שלנו נגזרת מהתגובות האוטומטיות והמיידיות כלפי הנעים והלא נעים שנחווים בכל אחד משערי החושים: בגוף, פני העור, תוך העור, אוזניים, עיניים, מחשבות, רגשות, רגש זו תופעה מורכבת של תחושות גופניות ושל מחשבות, של מיינד; בכל אחד משערי החושים האלה מופיעים רשמים, מתוך מגע עם העולם החיצוני - בעיניים זה עם אור וצורות, באוזניים זה עם צלילים, אבל הם מופיעים כך שהמערכת שאנחנו קוראים לה "אנחנו", לא נשארת אדישה אליהם. היא חווה אותם בכל רגע כנעימים, כלא נעימים וכניטרליים ואת זה אתם כבר יודעים והיא משפריצה או מזריקה איזושהי תגובה מתוך הדפוסים והנטיות וכל הקומפלקס הזה של מה שהתקבע כדפוסים והנטיות, שדרך התפיסה הזו, דרך התגובה הזו, אנחנו פוגשים את האובייקט. ואנחנו מגיבים לנעים בצורה מסוימת: בצורה של – 'תן לי עוד, אני רוצה עוד'. ואנחנו מגיבים ללא נעים בצורה מסוימת של: 'לא רוצה ותעצור ושם' ובאיזשהו מקום משתחזרת שוב ושוב התופעה שאנחנו קוראים לה "אני". התגובות ממחזרות את עצמן. התרגלנו להגיב בדרך מסוימת ואם לא נהיה בהרבה תשומת לב נגיב שוב פעם ואז יש לנו איזושהי הרגשה שאנחנו באותו מקום, לא זזנו, לא התקדמנו, לא זה... כי התגובות שהופכות לפעולות מחזקות את הנטייה והנטייה להיאחז והנטייה להגיב בשעמום אל הניטרלי ולהגיב בתוקפנות אל הלא נעים... וככה אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב.
גם אין לנו הרבה שלווה בתוך התגובות האוטומטיות האלה והבודהה אמר, שהמפתח לצאת החוצה מהמטריקס הזה, לצאת החוצה מהמנגנון הזה, שאם אנחנו לא פוגשים אותו עם הרבה תשומת לב, חכמה והבנה, הוא קורה לנצח נצחים, זו הסמסרה, זה ממשיך וממשיך להתגלגל; המפתח מצוי ביכולת הבסיסית שלנו לדעת מה קורה, לעצור לרגע, זו אותה עצירה, לעצור את האוטומט ולשמוט את התגובה האוטומטית. וזה המקום הבסיסי של השמיטה, של הוויתור, להרפות מהתגובה שהתפברקה לה, הופיעה לה ואפילו לא בחרנו בה; לא בחרנו להגיב בתוקפנות, התוקפנות עולה, הדחיה עולה, התשוקה עולה, לא בחרנו להגיב בתשוקה; אנחנו רואים משהו נעים- הכמיהה, התשוקה מופיעה בנו.
אז השמיטה, הוויתור, הם קודם כל ובבסיס הדברים, זו השמיטה של התגובה כלפי הנעים והלא נעים. אם תבדקו- וכדאי לבדוק, את החוויות והרשמים שהבאתם כאן בשיתופים של הקבוצות בבוקר, על הקושי שלנו מול דחיינות, על הקושי שלנו מול אשמה, על הקושי שלנו מול אנשים שאומרים לנו ככה, על הקושי שלנו מול בחירות כאלה ואחרות, אתם תגלו שמופעלת שם איזו רשת אוטומטית של תגובות, שבבסיס שלה זה משהו נעים שאנחנו רוצים להחזיק ומשהו לא נעים שאנחנו רוצים לדחות. זה שם. זה חלק מהמרקם של התופעות שאנחנו חווים וזה הופך למנגנון וזה מתנה אותנו ואנחנו מרגישים "אני לא יכול להשתחרר מזה". יש שם משהו נעים, שאנחנו מרגישים שאנחנו חייבים, אם תחשבו על הדימוי העצמי, הדימוי של הגוף, זה גם אחד הדברים שעלה, ויש משהו לא נעים שאנחנו לא מוכנים לקבל ואנחנו מגיבים מאוד חזק ואחרי זה אנחנו מרגישים שזה גדול עלינו. אז זה במרקם הבסיסי של... אני לא אגיד של כל רגע וכל מגע באחד משערי החושים, אבל של חלק עצום או בכל חוויה של דוקהה, אנחנו נגלה את המרקם הזה, שיש שם משהו נעים או לא נעים או ניטרלי שהאוטומט מגיב בצורה מסוימת.
הבודהה אומר- אתם רוצים להיות חופשיים? תהיו אלופים בוויתור. אבל יש פה איזה קץ', הוויתור הזה, הוא לא נשמע כל כך סקסי. בואו נודה. מישהו אי פעם כתב בקורות חיים שלו "אני חזק בלוותר"? מישהו פעם הציג את עצמו ליד התמונה שלו בראיון עבודה – "חבר'ה, אני טוב בלהרפות"? במחוזות שלנו, בואו נודה, זו לא איכות סקסית; היא לא נחשבת. והאמת, וזה מעניין, שגם הבודהה חשב ככה. הבודהה לימד, שכשהוא הבין את העוצמה, כשהוא נתקל והוא הבין שזה אודות וויתור, לוותר, להרפות, לשמוט, הוא אמר: "אפילו אני עצמי, לפני ההתעוררות שלי, כשהייתי עדיין בודהיסטווה, לא ער, חשבתי - וויתור הוא טוב, פרישה, שמיטה, היא טובה אך ליבי לא עלז כלפי וויתור; הוא לא פיתח אמון, נחישות ולא ראה זאת כשלווה. ומחשבה עלתה בי..." ושימו לב איזה יופי הוא רואה את זה – "מחשבה עלתה בי" - "מהי הסיבה, מהו הגורם, שליבי אינו שמח לקראת וויתור? לא מפתח אמון כלפי ויתור? לא מפתח נחישות כלפי ויתור? לא רואה זאת כשלווה? ואז הופיעה מחשבה – עדיין לא ראיתי את החסרונות, את הסכנות, של תענוגות חושיות. עדיין לא חקרתי אותן, עדיין לא הבנתי את התועלות שבוויתור, עדיין לא נהייתי מיומן ובקיא בהן. לכן ליבי אינו עולז".
יש פה ווידוי או שיתוף מאוד עמוק והבודהה בעצם אומר לנו, שעד שלא נבין את הסכנות ואת החסרונות של האחיזה או של הדחייה, את המחירים שאנחנו משלמים עליהם, על החזקת הדחייה ועל החזקת התשוקה, אגב כשהבודהה אומר תשוקות חושיות, לאו דווקא הכוונה לסקס כי כל מה ש.. כל העולם מופיע לנו דרך אחד החושים אז כל השתוקקות וכל דחיה, במובן הזה היא חושית, כי היא מופיעה באחד משערי החושים. אפילו מחשבה על משהו נעים, אנחנו יכולים להשתוקק, המחשבה תימשך, המחשבה תוגשם... כלפי רעיונות, סטיבן דיבר הבוקר על כמה אנחנו נאחזים ברעיונות, בדעות, במחשבות ושם המחשבה היא נעימה, היא נראית לי נכונה, אני מחזיק אותה. אז זה לא אותו דבר אבל זה אותו מנגנון של להחזיק או לדחות. בואו נחקור, האם אנחנו באמת חוקרים, כאשר אנחנו מגלים שנאחזנו במשהו, כאשר אנחנו מגלים שאנחנו משתוקקים למשהו, האם אנחנו באמת חוקרים את המחיר, את הסכנות את החסרונות של אותה אחיזה? וזו חקירת דהרמה, זו חקירה שמובילה לשחרור, לא רק לשבת ולראות – אוקיי, מתי אני אוכל להרפות? אלא - מה המחיר שאני משלם על זה שאני מחזיק את האחיזה? ותשימו לב, כשכאני מחזיק את האחיזה ובלי להגיד... אני בטח לא רוצה להגיד, שצריך ואפשר כל הזמן לשחרר הכל אבל לא להשאיר את זה למקריות, שיום אחד אני אתרגל מספיק רטריטים ואני אבין איך לשחרר. אבל כשאני נאחז, מה המחיר שאני משלם כרגע באחיזה? והמחיר הוא שזה משמר את התחושה של – "אני לא שלם כפי שאני"; של "אני ריק; של אני זקוק ל... "זה משמר את תחושת החסר שיש בנו; זה משמר את התחושה, את התפיסה שאני תלוי באובייקטים חיצוניים, האושר שלי תלוי בדברים אחרים, במה יגידו עליי, במה יחשבו עליי, במה ייתנו לי, במה אני ארכוש, במה אני אאבד. זה משמר את אי השקט, תשימו לב כמה אי שקט יש בנו כשאנחנו נאחזים במשהו. וזה אפילו בדבר הכי נעים, בסקס, אני לא יודע מה הדבר הכי נעים אצלכם אבל אצלי זה ממוקם די גבוה... כשעולה לנו רעיון של משהו מענג טמון בעתיד, המערכת נכנסת לאיזשהו סוג של ויברציה, שהיא בהתחלה נעימה – אה, הולך להיות לי סקס הערב או הולכת להיות לי ארוחה טובה, או הולך להיות לי סמדהי טוב, פגישה טובה, מה שתבחרו, בית טוב, עבודה טובה ומתחילה להיות איזושהי התרגשות, ובהתחלה היא נעימה. יש איזושהי ציפייה נעימה וחלק מאיתנו לא מכירים אושר אחר חוץ מהציפייה לקראת סיפוק חושי, תשוקתי כזה או אחר. אבל מה קורה כאשר נוקפות הדקות והשעות, כשזה נראה לנו לא כל כך בר השגה או כשאנשים או סיטואציות אחרות שאנחנו תלויים בהם, לא לגמרי משתפים איתנו פעולה? האי שקט הזה שהיה נעים, הופך להיות מאוד מאוד בלתי נעים. הוא הופך די לדוקהה. ההשתוקקות... כמה אי שקט אנחנו משלמים, אנחנו משלמים, בזה שאנחנו מחזיקים את האובייקט ואת הפנטזיה על האובייקט והתחושה של - אני זקוק לזה כדי לשוב לשקט. והרבה פעמים וקל לראות את זה באובייקטים, בסיפוקים שהם מחזוריים, בהתמכרויות למיניהן: למשל כאשר קיבלתי את הקפה או את הסיגריה או את הדבר שאני מכור אליו- אני ישר נרגע. לא כי בהכרח הסקס היה כזה טוב או הסיגריה הייתה כזו טעימה או הקפה אבל התשוקה כבר לא מפעילה אותי ואני יכולה לחזור לשקט שהיה בי מלכתחילה.
אז בעצם העבודה היא שלנו, לראות את המחיר של האי שקט, את המחיר של התלות, את המחיר של תחושת החסר, את המחיר של להיות בין לבין ותלוי ועוד. וזה רק כלפי הנעים. עוד לא דיברנו על הלא נעים, שזה אותו דבר אבל הפוך. אותו דבר אבל הפוך – אני מתנגד, אני נאחז במשהו על ידי זה שאני אומר לו – "לך, לך, לך, אני יכול להיות שקט רק אם לא תהיה פה".
אז באיזשהו מקום החרדה הבסיסית, המתח הבסיסי, האי שקט הבסיסי, שמלווה אותנו בחיים, אנחנו יכולים לחקור אותו ולראות על סמך איזו אחיזה או במה דעתנו נאחזה. כי זה לא קורה בריק. זה קורה כי יש שם איזשהו אובייקט, איזשהו רעיון שאנחנו מחזיקים אותו. ועל סמך זה מופיע אותו אי שקט.
אז, מהו הוויתור שמציע הבודהה? מה הפתרון? ושוב, כל כך פשוט – "כלפי תחושות נעימות, נזירים, הנטייה לחמדנות צריכה להישמט. במקרה של תחושות בלתי נעימות, נזירים (מתרגלים, אנחנו), הנטייה לדחייה צריכה להישמט. במקרה של תחושות ניטרליות, נזירים, הנטייה לבורות ( הווה אומר להתעלמות, לאדישות, לבלבול) צריכה להישמט. אם נזיר שמט את הנטייה לחמדנות כלפי תחושות נעימות או את הנטייה לדחייה כלפי תחושות בלתי נעימות ואת הנטייה לבורות כלפי תחושות ניטרליות, הוא נקרא זה שמשוחרר מנטיות בלתי מועילות; זה שהוא בעל ראייה נכונה. הוא גדע את ההשתוקקות, את הנטייה להשתוקקות; הוא גדע את הזיהומים, ודרך גדיעת אותה גאווה, אותה אנוכיות, הוא הביא את הסבל לקיצו."
זאת אומרת, הדרך יכולה להיות מוגשמת לגמרי, לא צריך לצאת לאף רטריט אם עשינו רק את זה. אם למדנו, אנחנו לומדים, אני אומר את זה כאילו שזה קלי קלות אבל תכף אני אגיד שיש פה אוצר שלא ייאמן בשני פסוקים האלה, שמופיעים בכל כך הרבה טקסטים. יש שם את הלב, יש שם את המפתח וכמובן, אני אגיד את זה יותר מאוחר, אנחנו כנראה זקוקים ליותר ממפתח אחד כדי להשתחרר. זה לא שיש מפתח אחד שכל הזמן משחרר את כולנו, זה היה קל מדי וזול מדי... עין דור לא היו יכולים להחזיק את עצמם אם ככה זה היה אבל יש פה מפתח-על; איך אנחנו יכולים בכל רגע, וזה משהו שממש אפשר לבצע בכל רגע, לשאול את עצמנו, מה ההתניה שהופיע בכל רגע? מה התשוקה שמופיעה כרגע? מהו הנעים שהופיע בשער כזה או אחר של החושים והתנועה שהופיעה של "אני זקוק לזה, אני צריך את זה, אני מותנה בזה, אני חייב את זה, אני לא יכול בלי זה, אני לא שווה בלי זה, אני לא אהוב בלי זה, אני לא ראוי בלי זה"?... איזו התניה הופיעה? כלפי הנעים או כלפי הלא נעים והאם אני יכול, כרגע, עכשיו, כאן מידית, לשמוט את זה? וסטיבן אמר את זה הבוקר מאוד יפה, רק כל מה שצריך זה לא להזין את זה, לשמוט זה אומר לא לתת לזה כוח, לא להגיד אני חייב את זה, אני מנוהל, לא האמין לסיפור שהופיע אלא להישאר פתוח. מה קורה כשאנחנו נשארים פתוחים?
יש על זה אין ספור ווריאציות איך זה יכול לקרות, אין ספור ווריאציות איך אנחנו יכולים לשמוט ונשמע ונחקור היום ומחר עוד ועוד, אבל בעצם, זה המנגנון – איך אנחנו רואים את הסרט שהופיע, את האי שקט החושי של ה "אני חייב את הדבר הזה", "אני חייב את היופי הזה", "אני חייב את הטעם הזה" ומשהו יכול, כאן ועכשיו, להניח לזה.
אני זוכר וכבר סיפרתי, אני חושב כאן, בהזדמנות אחרת, במפגש אחר, על התנסות מאוד חזקה וראשונית בזמנו, שבאה לי בעקבות הקריאה של הדרשה הזו, ברטריט, כאן בעין דור והדברים... קראתי אותם ופתאום הייתה לי תחושה שאף פעם לא קראתי את זה. קראתי מאות פעמים ושמעתי מאות פעמים אבל זה היה לי כל כך טרי וחזק ומשהו...משהו ננגע; משהו פתאום אמר- זה זה; זה לא שום דבר אחר, זה זה... וזה באיזשהו מקום נכנס עמוק, חלחל פנימה, ואז באיזו סיטואציה מסוימת, כשישבתי והופיע לי הנוף המדהים הזה, פה של עין דור, באחת ההפסקות, והתנועה הראשונה שלי – זה כל כך יפה, אני רוצה את זה עוד, יש משהו מאוד עדין, של משהו בתוכנו יוצא לקראת, מכירים את זה? יש משהו ו... "מה הולך להיות בארוחת צהריים?", העיניים יוצאות לקראת האוכל, החושים נדרכים וריר יוצא לקראת ומשהו בציפייה לקראת. ושם באותו רגע, היציאה הזו לא קרתה; היופי היה אותו יופי, אפילו יופי פחות מעכשיו, זה לא היה אביב, זה היה יבש, זה היה אפור וחום ו.. אבל זה עדיין היה הנוף פה, אבל לא הייתה את היציאה לקראת ואז קרה משהו מדהים – זה נכנס פנימה וזה נכנס פנימה וזה הציף בכל כך הרבה יופי וכל כך הרבה שמחה וכל כך הרבה התרגשות וזו הייתה חוויה קטנה אבל האימפקט היה עצום ומתוך הצצות כאלה אפשר ללמוד את מה שכל החכמה, החכמים, מנסים לספר לנו: לא צריך לרדוף אחרי העולם; אין מקום שהעולם לא נמצא. לא צריך לרדוף, רק צריך לשחרר את הרדיפה ואז זה כבר בתוכנו. כמה צריך לצאת כדי להיות בתוך היופי? כמה צריך לצאת כדי לחוות עונג? העונג מופיע, העונג מופיע, יש שמש והיה נניח טיפה קר והשמש מלטפת את ה.... אם לא נרגיש שחסר לי ואני רוצה עוד- אנחנו נחווה, לא יהיה חסר שום דבר במציאות. אז משהו בתוכנו יכול ללמוד את היעדר התנועה הזו של לצאת ולהביא וזו התנועה של ההשתוקקות: לצאת ולהביא. וסטיבן עשה איתנו חסד עצום לפני כמה וכמה וכמה רטריטים והביא פנינה אנגלית, שסליחה אלה ששומעים אותה בפעם ה.. אבל אותי זה לא מפסיק לרגש.
שיר של וויליאם בלייק
שממש ככה מתאר את הנקודה הזו -
He who bind to himself a joy
Does the winged life destroy
He who kisses the joy as it flies
Lives in eternity’s sunrise
זה שלשמחה עצמו קושר
את כנפי החיים שובר
אך זה הנושק לשמחה במעופה
חי בנצח של זריחה.
והדימוי פה של לנשוק, להיות מסוגל לנשק לשמחה, לאושר במעופו. אני חושב שהוא נוגע בתמצית של הדבר הזה; היופי בעולם, אנחנו לא עושים אותו ולא ממציאים אותו ואי אפשר להחזיק אותו; השמחה, האושר, הם פשוט מופיעים באותה מידה כמו שמופיעים הקדרות והיגון והקור והלא נעים, זה מופיע מעצמו וככל שאנחנו מתחילים לצאת החוצה ולעשות הפרד ומשול ולהחזיק אז אין לזה סוף. אין סוף כי ההשתוקקות אין לה סוף, היא endless. לא יהיה מצב שנהיה מסופקים בצורה קבועה כי הדברים כל הזמן מתחלפים וכל הזמן משתנים וכך גם מה שנראה לנו אנחנו. אז העצירה של התנועה הזו מגלה לנו שזה פשוט מופיע מעצמו ואנחנו יכולים לסמוך על החיים שמביאים איתם את היופי והמדהימות ומשהו בתוכנו לומד את האפשרות הזו.
סוטה נוספת שהבודהה לימד, קצרה, קצרה, מתוך הסוטה ניפהאטה: בא אחד התלמידים ושואל את הבודהה:
"מה המצב של השלום והשלווה?" (איך למצוא ולדעת את הדרך שמביאה לסיום הגלגול החוזר והנשנה?) והבודהה עונה "הרפה מהחמדנות אחרי עונג וראה כיצד ההרפיה עצמה מן העולם היא שלווה ושלום. אין דבר שאתה צריך לאחוז בו ואין דבר שאתה צריך לדחותו"...
אני רוצה להדגיש פה - הוא לא אומר "הרפה מן העונג". הוא אומר "הרפה מהחמדנות אחרי העונג", הרפה מן הרדיפה אחרי העונג ותראה שהשלום והשלווה כבר נוכחים. ואנחנו יכולים לקחת רק את המשפט הזה ולשאת אותו איתנו ואם נהיה קשובים מספיק, אנחנו נגלה במה אנחנו נאחזים כרגע וממה כרגע אני יכולה להרפות, אנחנו נחווה ונדע שהשלום והשלווה הם כאן ברגע שהרפינו ממה שבאג'נדה שלנו צריך להיות עכשיו... "עכשיו צריכה להיות הפסקה"; עכשיו אני צריך לישון"; "עכשיו אני צריך כוס קפה"; "עכשיו אני צריך שיחשבו עלי ככה וככה"... כשאנחנו מרפים כאן ועכשיו ממה שנראה לנו שצריך לקרות, כשאנחנו באמת מרפים ממה שלא צריך לקרות, אז אנחנו מגלים שאין לאן ללכת ואין מה לעשות ולא צריך. וזו יכולה להיות חוויה שמשנה לנו לגמרי את ההבנה ואפילו את החיים.
תמלול:
אופיר איל