הסיסמא היומית היא: "כאשר העולם מלא ברוע/ הפוך את כל הצרות לדרך הבודהי". המילה בודהי משמעותה "הארה". זוהי ההצהרה הבסיסית של תורת הלו-ג'ונג כולה: כיצד להשתמש בנסיבות הבלתי רצויות ובלתי נוחות של חייך כחומר הממשי של ההתעוררות. זוהי המתנה היקרה של לימודי הלו-ג'ונג, שיהיו ההתרחשויות אשר יהיו, הן אינן נחשבות הפרעה או מכשול אלא דרך להתעוררות. סיסמא זו מתאימה היטב לזמנים הקשים והחיים העמוסים שלנו. למעשה, היא תוכננה לכך בדיוק: לולא היו קשיים, לא היה צורך בלו-ג'ונג או טונגלן.
בודהיסטווה היא מילה נוספת ל"לוחם המתעורר", זה אשר מטפח אומץ וחמלה. נקודה אחת שסיסמא זו מדגישה היא שבדרך הלוחם, או הבודהיסטווה, אין שום הפרעה. הדרך מכילה כל התנסות, הן שלווה והן כאוטית. כשהדברים הולכים למישרין, אנו מרגישים טוב. אנו מתענגים על יפי השלג הנופל מחוץ לחלונות או האור המרצד מאריחי הרצפה. מתקיים רגש של הערכה והתפעלות. אבל כשפעמוני האזעקה מצלצלים והבלבול מתפרץ אל פני השטח, אנו חשים נרגזים ומודאגים.
כל אלו הינם הזדמנויות לאימון. אין שום הפרעה. היינו רוצים להאמין שכשהדברים דוממים ושקטים, זו המציאות האמיתית, וכאשר הדברים מבולגנים, מבולבלים וכאוטיים, ודאי עשינו משהו שגוי, או שלרוב מישהו אחר עשה משהו כדי להרוס את המדיטציה הנפלאה שלנו. כמו שמישהו פעם אמר על אישה קולנית ושתלטנית, "מה האישה הזאת עושה בעולם המקודש שלי?".
נקודה נוספת בקשר לסיסמא הזאת היא שחלק מההתעוררות הוא לפתח כנות וראייה בהירה. לעתים אנשים מבינים שמשמעות שיעורי הלו-ג'ונג היא שאם אינך מאשים אחרים ובמקום זאת אתה מתחבר עם הרגשות מתחת לעלילת הסיפור שלך, יהיה זה שגוי לומר שמישהו הזיק לך. בכל מקרה, חלק מהכנות, הראייה הבהירה והישירות הוא להיות מסוגל להכיר בכך שנזק אכן נעשה. האמת הנאצלת הראשונה – הלימוד הראשון של הבודהה – היא שקיים סבל. הסבל קיים כחלק מהחוויה האנושית. אנשים פוגעים זה בזה – אנחנו פוגעים באחרים ואחרים פוגעים בנו. לדעת זאת היא ראייה נכוחה.
זהו עסק ערמומי. מה ההבדל בין לראות כי נעשה נזק לבין הטלת אשמה? ייתכן ובמקום להצביע באצבע מאשימה, אנו מעלים שאלות: "כיצד אני יכול ליצור תקשורת? איך אני יכול לעזור לנזק אשר נעשה להיפתר? איך ביכולתי לעזור לאחרים למצוא בעצמם חוכמה, נדיבות וחוש הומור?" זהו אתגר הרבה יותר גדול מאשר להטיל אשמה ולשנוא ולהעמיד פנים.
איך ביכולתנו לעזור? הדרך בה אנו יכולים לעזור היא על ידי התיידדות עם רגשות השנאה והמבוכה שלנו עצמנו. אז נוכל לקבל את אותם רגשות אצל אחרים. עם אימון זה אתה מתחיל להבין שביכולתך לשחק את כל התפקידים. זה לא רק "הם"; זה "אנחנו" ו- "הם". הייתי רגילה לרתוח מזעם כשקראתי על הורים שמתעללים בילדיהם, בעיקר פיזית. הייתי מתמרמרת בצדקנות – עד שנעשיתי אם. אני זוכרת בבהירות רבה יום אחד, כשבני בן-ששת-החודשים צורח ובוכה ומכוסה בדגני בוקר ובתי בת השנתיים וחצי גוררת אותי ומעיפה כלים מהשולחן, ואני חושבת "אני מבינה למה כל האמהות הללו פוגעות בילדיהן. אני מבינה לחלוטין. אלא שאני גודלתי בתרבות שלא מעודדת אותי באופן הזה, ולכן אני לא אעשה זאת. אבל ברגע הנוכחי, כל חלק ממני רוצה להשמיד לחלוטין את שני הילדים הקטנים והמתוקים האלה".
אז כדי שלא תמצא את עצמך מבצע טונגלן בעודך מתנשא על האחר שהינו כל כך מבולבל, אתה יכול להיזכר שזהו אימון שבו חמלה מתחילה להופיע אצלך בגלל שאתה עצמך היית שם. היית כועס, מקנא ובודד. אתה יודע כיצד זה מרגיש ואתה יודע איך אתה עושה לעתים מעשים מוזרים. מכיוון שאתה בודד, אתה אומר מילים אכזריות; מכיוון שאתה רוצה שמישהו יאהב אותך, אתה פוגע בו. החלפת עצמך באחרים מתחילה להתרחש כאשר ביכולתך לראות היכן מישהו נמצא מכיוון שהיית שם. זה לא קורה בגלל שאתה טוב יותר מהם אלא בגלל שבני אדם חולקים אותן חוויות. ככל שתיטיב להכיר את שלך, תיטיב להבין את האחרים.
כאשר העולם מלא ברוע, כיצד אנו מתמירים מצבים בלתי רצויים אל נתיב ההתעוררות? דרך אחת היא על ידי הבזק של בודהיצ'יטה מוחלטת. אך מרבית הטכניקות עוסקות בבודהיצ'יטה חלקית, רוצה לומר, התעוררות הקשר שלנו לנקודה הרכה, חיבור מחדש לנקודה הרכה, לא רק דרך החומרים המועדפים עלינו אלא גם דרך המלוכלכים והסתורים שבהם.
לאנשים יש המון סיבות להיות כועסים. עלינו להכיר בכך. אנחנו כועסים. אבל הטלת האשמה על האחר איננה פותרת דבר.
לאישי* היו המון סיבות לכעוס. השבט שלו נרצח כולו, בשיטתיות, בזה אחר זה. איש לא נותר מלבדו. אבל הוא לא כעס. אנו יכולים ללמוד ממנו שיעור. לא חשוב מה קורה, אם ביכולתנו להתייחס לנקודה הרכה שמתחת לזעמנו ולהתחבר עם מה שנמצא שם, אזי ביכולתנו להתייחס לאויב בדרך בה נוכל להתחיל להיות מסוגלים להמיר את עצמנו באחר. תחושה כלשהיא של היות מסוגל לתקשר עם האויב – מלב אל לב – היא הדרך היחידה בה דברים יכולים להשתנות. כל עוד אנו שונאים את האויב, אנו סובלים והאויב סובל והעולם סובל.
הדרך היחידה להביא לתיקון אמיתי היא ללא שנאה. זהו המסר של מרטין לותר קינג, סיזאר צ'אבז, של אמא תרזה.
ג'ראלד 'דישון אדום' – חבר קרו ומורה מזקני שבט הסיו – סיפר לי שכאיש צעיר הוא היה מלא שנאה לדרך בה התנהגו, ועדיין מתנהגים, אל אנשיו ועמו. בגלל השנאה שלו, הוא היה אלכוהוליסט ואומלל. אבל תוך כדי מלחמת העולם השנייה, כאשר היה באירופה, משהו בתוכו זז; הוא ראה שהוא היה מורעל על ידי שנאה. הוא חזר מהמלחמה, ובשארית חייו הוא ניסה להחזיר את ההכרה ברוחם, בטחונם וכבודם של צעירי השבט שלו. המסר העיקרי שלו היה לא לשנוא אלא ללמוד לתקשר עם כלל היצורים. הוא היה איש בעל בינה רבה.
סיסמא נוספת אומרת: "כל הדהרמות מסכימות בנקודה אחת". לא משנה באיזו תורה עסקינן - הוראת שמאטה-ויפאסאנה, הוראת לו-ג'ונג, כל הוראה של שפיות ובריאות ממסורת חוכמה כזו או אחרת – הנקודה בה הן כולן מסכימות היא לשחרר את ההיאחזות בעצמך. זוהי הדרך בה תרגיש בבית בעולם שלך. אין כל זה בכדי לומר שהאגו הוא חטא. אגו איננו חטא. אגו איננו משהו שאתה נפטר ממנו. אגו הינו דבר שאתה מתוודע אליו – דבר שאתה מתידד עמו בכך שאינך מפריז או מדחיק את הרגשות שאתה מרגיש.
בכל פעם שאנו מדברים על המצב הבינלאומי המכאיב או המצב המקומי המכאיב, הכאב הינו תוצאה של מה שנקרא 'היצמדות לאגו', של הרצון שדברים יסתדרו לפי התנאים שלנו, של 'אני-מנצח'.
אגו הוא כמו חדר משלך, חדר עם נוף, עם הטמפרטורה והריחות והמוסיקה שאתה אוהב. אתה רוצה זאת בדרך שלך. אתה רוצה רק לקבל מעט שלווה; לקבל מעט אושר, אתה יודע, רק "תן לי מנוחה!".
אבל ככל שתחשוב בדרך זו, ככל שתנסה לגרום לחיים להסתדר תמיד לפי מה שמתאים לך, כך ימשיך לגדול הפחד שלך מפני אנשים וממה ששוכן מחוץ לחדר. במקום שתהפוך לרגוע יותר, אתה מתחיל לסגור את הווילונות ולנעול את הדלת. כשאתה יוצא החוצה, אתה מוצא את החוויה יותר ויותר מטרידה ובלתי נעימה. אתה הופך פגיע, מפוחד יותר, רגזן יותר מתמיד. ככל שאתה מנסה לקבל הכל בדרך שלך, הינך מרגיש פחות ופחות בבית.
על מנת להתחיל לפתח חמלה לעצמך ולאחרים, הינך לשחרר את מנעול הדלת. אינך פותח אותה עדיין, מכיוון שעליך לעבוד עם פחדך שמא מישהו שאינך אוהב ייכנס פנימה. כאשר אתה מתחיל להירגע ולהתיידד עם רגשות אלו, אתה מתחיל לפתוח אותה. כצפוי, פנימה נכנסים המוסיקה והריחות שאינך אוהב. כצפוי, מישהו דוחף רגל פנימה ומספר לך שעליך להחליף דת או להצביע למישהו שאינך מחבב או לתת כסף שאין ברצונך לתת.
כעת אתה מתחיל להתייחס לרגשות אלו. אתה מפתח מעט חמלה, יוצר קשר עם הנקודה הרכה. אתה מתחבר עם מה שמתחיל לקרות כאשר אינך מגן על עצמך כה הרבה. בהדרגה, כמו אישי, אתה הופך סקרן יותר מאשר פוחד. להיות חסר פחד למעשה אינו להתגבר על הפחד, אלא להכיר ולהתוודע לטבעו. רק פתח את הדלת יותר ויותר וברגע מסוים תרגיש כשיר להזמין את כל היצורים החשים כאורחיך.
זה עוזר להבין שהנלסון מנדלאים והאמא תרזות של העולם יודעים גם הם היצד זה מרגיש להיות בחדר קטן עם חלונות מוגפים ודלתות סגורות. גם הם יודעים כעס וקנאה ובדידות. אלו הם אנשים אשר הפכו לחברים של עצמם ועל כן הפכו חברים של העולם. אלו הם אנשים שפיתחו את הגבורה להיות בקשר עם הרגשות המעורערים, רכים ומפוחדים שבליבם ולכן אינם מפחדים יותר מרגשות אלה כאשר הם מתעוררים על ידי העולם החיצון.
כאשר אתה מתחיל להתאמן בדרך זו, הינך כה ישר עם מה שהינך מרגיש עד שמתחילה להיווצר תחושת הבנה גם של אנשים אחרים. איש צעיר סיפר את הסיפור הבא בקבוצת דיון בסוף שבוע של אימון לו-ג'ונג. הוא נכנס לבר בלוס אנג'לס כדי לשחק פול. לפני שהתחיל לשחק, הוא הניח את מעיל העור החדש שלו על כסא. כשסיים לשחק, המעיל לא היה שם. ארבעת האנשים האחרים בבר פשוט ישבו שם מביטים בו כשחיוך גדול ומדושן עונג מרוח על פניהם. הם היו בחורים ממש גדולים. הוא הרגיש קטן להפליא וחסר כוח. הוא ידע שהם לקחו את המעיל שלו ושלא יהא זה מן החכמה להתעמת איתם מאחר והוא בחסרון של גודל ומספר כאחד. הוא חש מושפל וחסר ישע.
אז, כתוצאה מכך שעבד עם התרגול הזה, עלה בדעתו שהוא יכול לחוש אמפטיה לאנשים בעולם אשר צחקו עליהם, בזו להם וירקו עליהם בגלל דתם או צבע עורם או המגדר שלהם או הנטייה המינית שלהם או הלאום שלהם, או כל סיבה שהיא. הוא מצא עצמו מזדהה עם כל האנשים בכל הזמנים אשר מצאו את עצמם במצבים משפילים. זו היתה חוויה עמוקה עבורו. היא לא החזירה לו את מעילו; היא לא פתרה דבר. אבל היא פתחה את ליבו לאנשים רבים עימם לא היתה לו קודם שום תחושה של חוויה משותפת.
זוהי הנקודה ממנה מגיע הלב בתרגול זה, ממנה מגיעה תחושה של הכרת טובה והערכה לחיינו. אנו הופכים לחוליה בשושלת של אנשים אשר פיתחו את אומץ ליבם לאורך ההיסטוריה, אנשים אשר בניגוד לכל הסיכויים, נשארו פתוחים לקשיים עצומים ומצבים כואבים והתמירו אותם לנתיב ההתעוררות. אנו נמשיך להיכשל שוב ושוב, נמשיך להרגיש בלתי כשירים, וביכולתנו להשתמש בחוויות אלה על מנת להתעורר, בדיוק כפי שהם עשו. לימודי הלו-ג'ונג נותנים לנו את האמצעים להתחבר עם העוצמה של השושלת שלנו, שושלת היוחסין של הלוחם המעודן.
*אישי נחשב האינדיאני האחרון שחי בצפון קליפורניה, האחרון ששרד משבט היאשי.
המאמר תורגם במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל
מקור: Bringing All That We Meet to the Path