רשמים מקורס משפחות

 
משפחתי ומשפחות אחרות
מאת: נעמי גרשטיין
 
 
לפני כמה שעות חזרנו מריטריט משפחות, השמיני שהשתתפתי בו. עדיין הרושם עז והתחושה - אתם מכירים, כמו אחרי ריטריט.
תמונות משבילי עין דור, מהאולם עם הילדים, צפות בי ואני מנסה לברר - מה כל כך משמעותי שם עבורי?
כשפגשתי את שימי לוי, ב-2008 התחילה דרכי בתרגול הדהרמה. מצאתי מורה, כמו שליבי חיפש שנים.
גדלתי בבית חילוני, להורי היו חברים אך לא מורים, גם לא יועצים או מטפלים. 
כתבתי לשימי בהזדמנות כלשהי, שהיא מורי ורבי. 
התחושה הזו לא השתנתה גם כאשר נוספו מורים רבים בדרך.
*
בריטריט משפחות, שני מעמדיי, אם אפשר לקרא לזה כך, התלמידה המכבדת את המורה והולכת בדרך, שהיא דרך חקר התודעה והאדם דרך תירגול -  והאם - מעמד בו אני הסמכות והמורה, נפגשים - נדמה לי שבמפגש זה טמון ערך רב.
 
 ילדתי רואה אותי יושבת בשקט במדיטציה, וכך מבוגרים וילדים רבים מסביב, מקשיבים למורה המספרת סיפור, או מאירה איזו תופעה של טבע התודעה, יחד מתרגלות התבוננות, ואנחנו שתינו תלמידות.
החיבור הזה בעיני הוא התגלמות של אינטרקונקטדנס, ואף ריקות.
 
״...נבין עד כמה חשוב להתחיל בחינוך עצמי בצורה הנכונה. הדאגה לחינוך-עצמי מחודש חשובה הרבה יותר מאשר דאגתנו לאשרו ולבטחונו של הילד בעתיד.״               מתוך חינוך ומשמעות החיים י. קרישנמורטי
 
מהלך הריטריט הנו אמירה ללא מילים, שערכה עצום להורה המחנך - החינוך של עצמי, כאדם, כלומר התירגול, חשוב לי עד כדי כך שאני משקיעה בו שעות וימים ושבועות. 
לעקור הרגלים רעים, לטפח הרגלים טובים, לחנך את הלב לנדיבות ושמחה, והדרך בה עושים זאת היא זו בדיוק, מה שאת רואה שקורה באולם הזה, במרחבים ובחדר האוכל, בתי, זו הדרך.
זו דרך רכה, ידידותית, מאפשרת, מסקרנת, דורשת אך לא מעבר ליכולת ומתגמלת כמעט מייד.
זה לא נאמר אך הילדים רואים.
 
היעדר הציניות, הקהילה האוהבת, רוח ההתנדבות בעשייה המשותפת והחופש בשבילים מהלכים קסם על הילדים. ומלבד הרגעים בהם המציאות לא תואמת את צפיותיהם (קורה :) הם קורנים, פעילים ויצירתיים.
הם פורחים. בגן הזה בשבילי עין דור צועדים עשרות אנשים עירניים ושלווים, שרואים ונהנים מפריחה זו, אולי בשונה מחיי היומיום בו ילדים רואים אנשים טרודים וממהרים סביב, שלא שמים לב. זה יקר כשלעצמו.
 
בתי, שביומיום אני אומרת לה בתוכחה, שהיא יכולה לפחות לשים את הצלחת המלוכלכת שלה בכיור, 
התעקשה לקום בשש כדי להיות במטבח להכנת ארוחת הבוקר, ולמחרת שוב, למרות שהלילות מלאי שמחה והתרחשויות בריטריט והילדים הולכים לישון מאוחר…
הפורמט של ריטריט המשפחות יחודי בעולם, בעוד בריטריט דומה בארצות הברית הילדים עם מדריכים עד שעות אחר הצהריים,  וההורים מתרגלים מדיטציה, כאן המדיטציה וההורות משולבים במשך הריטריט כולו.
רק כדוגמה לכך: בריטריט משפחות של תובנה אין צוות מתנדבים, הריטריט מתומחר ומשולם מראש וההורים מפעילים ועובדים בכל הדרוש, מסדנת יצירה לילדים, דרך המטבח, ועד ניהול הריטריט.
בחברה בה הכל מופרד : העבודה של ההורה רחוקה מהמקום בו הילד לומד, למעשה זה לא רואה את זה בעשייה העיקרית ביום - כאן, לחמישה ימים, החיים הנפרדים מתמזגים.
אני רואה את בתי לומדת, היא רואה אותי לומדת אני רואה אותה עובדת ומשחקת, והיא אותי.
כשאני יוצאת מתרגול מדיטציה אל המרחב לפגוש אותה, אולי בדיוק ברגע תסכול או עצב, האיכות של האינטרקציה, המענה ההורי, יכול להיות מיטבי, וכל הלימוד החי בא לידי התגשמות והיווכחות. 
 
כיצד הדבר הזה משפיע על הילדים? ימים יגידו, אך בעצם, ימים כבר אומרים.
יש לנו בריטריט משפחות ילדים שהשתתפו בעשרה ריטריטים ויותר, מקצתם בני 18, הם מטפחים חברויות, יושבים למדיטציה ולומדים בקבוצה קטנה תוך כדי הריטריט, הם ללא טלפונים, ומטפלים בכיף בקטנים ועוזרים בכל, הם נפלאים.
הקהילה כולה של בני כל הגילים ללא הבדל - בחיים משותפים ותרגול לחמישה ימים. 
 
האפשרות הזו מהדהדת אצלי ידיעה וכמיהה שהטוב והמשותף ביננו יכול לגבור על המנוכר והנפרד, לא לריטריט אחד בשנה בלבד, אלא כאפשרות אלטרנטיבית קהילתית נרחבת יותר.
 
מי יתן וכל היצורים שנולדו, וכל היצורים שילדו, יחיו בהרמוניה וישתחררו מסבל.
 
*ניתן להירשם לרשימת התפוצה של הריטריט כאן tovanafamilyretreat@gmail.com