הכתבים העתיקים ביותר של הבּוּדהיזם: סוּטוֹת מתוך הקנון הפאלי

קריאה ישירה של הסוטות מאפשרת הצצה אישית לעולם רוחני עמוק ועשיר. טקסטים אלו נוצרו מתוך הבנה עמוקה ואינטימית של המציאות הפנימית האנושית וחמלה אמיתית לכל אלו שעדיין שקועים בצער, שנאה, כאב, השתוֹקקוּת וסבל. אני מאמינה שבקריאה ישירה של הטקסטים המקוריים, יוּכל כל אחד למצוא את מקורות ההשראה שלו, וכלים אפקטיווים לטיפוח ופיתוח של חיי עֵירוּת וחופש.

סידְהַארְתְהַה גוֹטָמָה, אותו אדם בן המאה החמישית לפני הספירה, שהתעורר מתחת לעץ הבּוֹדְהִי בהודו וזכה בתואר ’בּודְּהַה‘, לימד את ההדרך לשיחרוּר מסבל במשך ארבעים וחמש שנה לתלמידיו המרוּבים באמצעות דרשות שנשא בפניהם. על פי המסורת הבודהיסטית, דרשות אלו שניתנו על ידי הבודהה בימי חייו, דוּקלמוּ במלואם באסיפה שנערכה לאחר כניסתו לנירוונה הסופית (כלומר, מותו) על ידי אַנַנְדַה, תלמידו הצמוד ועוזרו האישי, ובנוכחותם של חמש מאות אַרָהַנְטים (אלו שזכו לשיחרוּר). זו הסיבה שכל סוּטה (דרשה) פותחת במשפט: ’כך שמעתי‘: היא נשמעה על ידי אַנַנְדַה בקונטקסט מסוים, נלמדה בעל פה, ודוּקלמה על ידו לאחר כניסתו של הבודהה לנירוונה הסופית. דרשות אלו חולקו בין קבוצות שונות של נזירים לשינוּן ושמירה בעל פה, עד שהוּעלו על הכתב בסרי-לנקה כשלוש מאות שנה לאחר מותו של הבודהה. על פי המסורת התְהֶרַוַאדַית (אחת מהמסורות הבודהיסטיות המוקדמות), הסיבה שהדרשות הוּעלו על הכתב היתה הפחד מהיעלמותם של חלקים מהקנון הבודהיסטי, בעקבות מותם של רבים מהנזירים שזכרו את הדרשות בעל פה.

הדרשות (סוּטות, או סוטרות בסנסקריט) הן חלק מהקנון הפּאלי, שהוא הקנון של מסורת התְהֶרַוַאדַה, מסורת שמתקיימת בסרי-לנקה, בורמה, תאילנד, לאוס ויאטנם וקמבודיה. הקנון הפּאלי הוא אסופת הכתבים היחידה ששרדה בשלמותה מהמסורות הקדוּמוֹת של הבודהיזם בהודו. על פי המסורת הבודהיסטית, היו בהודו העתיקה שמונה-עשרה מסורות, שייתכן ולכל אחת מהן היה קנון משלה, שכנראה היה דומה מאוד לסוטות בפאלי (על פי המחקר המודרני, כנראה שהיו יותר מ-30 מסורות).
השימוש במילה ’פּאלי‘ לשפת הכתבים של מסורת זו, לקוּח מהביטוי  pàli bhàsà, ’שפת הכתבים [הבודהיסטים]‘ ומתייחס לשפה שהיא בעצם בת כלאיים – שפה שהיא שילוב של דיאלקטים שונים שדוּבּרוּ בצפון הודו העתיקה. בתקופתו של הבודהה, סנסקריט היתה שפת הלימוד והפולחן הבּרַהְמיני, ונראה כי הבודהה נמנע בכוונה מללמד בשפה זו, כאשר בחר דווקא בשפות המדוברות באיזורים בהם נדד.

הקנון הפּאלי נקרא על ידי הבודהיסטים טִפִטַקַה,’שלושת הסלים‘, היות והוא מכיל בתוכו שלושה קבצים:
1. ’סֻטּה פִטַקַה‘– סל המכיל את דרשות הבודהה המאורגנות בחמישה אוספים (נִקַאיַה).
2. ’וִנַיַה פִטַקַה‘– חוקי האתיקה והמוסר המסדירים את חיי הנזירים והנזירוֹת במסגרת הקהילה הנזירית (סַנְגְהַה).
3. ’אַבּהִדְהַמַּה פִטַקַה‘– שבעה ספרים המנתחים באופן שיטתי מצבי תודעה שונים. הקובץ הזה מאוחר יותר ואינו משותף למסורות הבודהיסטיות המוקדמות

הסוּטות בפאלי, הן הכתבים הבודהיסטים העתיקים ביותר ששרדו מהודו העתיקה, והם מהווים את הירוּשה המשותפת הבסיסית למחשבה הבודהיסטית על כל מסורותיה.

הקריאה בדרשות הבודהה מתוך הקנון הפּאלי יכולה להיות לעיתים קשה ומייגעת למי שאינו רגיל לסגנון, לטרמינולוגיה הטכנית ולחזרות המרוּבּוֹת, שנועדו לעזור בתהליך השינוּן. דרשות אלו, כמו רבים מהטקסטים הבודהיסטים, דורשות ידע מסוים בתפיסה הבודהיסטית והיכרות עם הטרמינולוגיה המיוחדת למסורת זו. אבל יחד עם זאת, לקריאה בטקסטים עתיקים אלו, שייתכן מאוד שחלקם או רובם הם תיעוד של מה שלימד הבודהה עצמו, יש עוצמה רבה. אלו טקסטים שבנוסף לעושרם הספרותי, מיועדים לגרום לטרנספורמציה תודעתית – מחיים של אי-נחת, חרדה, פחד, שנאה, אשלייה, תשוקה וסבל, לחיי עֵירוּת, חופש ושלווה. הם פורסים בפנינו את מה שגילה הבודהה, ’זה שהתעורר‘, על מקור הסבל והדרך ולהשתחרר ממנו. הם מתארים בפנינו באופן מפורט את התודעה הלא-עֵרה ואת הדרך אל התעוֹררוּת  מלאה לחיים של חופש.

קריאה ישירה של טקסטים אלו מאפשרת הצצה אישית לעולם רוחני עמוק ועשיר. טקסטים אלו נוצרו מתוך הבנה עמוקה ואינטימית של המציאות הפנימית האנושית וחמלה אמיתית לכל אלו שעדיין שקועים בצער, שנאה, כאב, השתוֹקקוּת וסבל. אני מאמינה שבקריאה ישירה של הטקסטים המקוריים, יוּכל כל אחד למצוא את מקורות ההשראה שלו, וכלים אפקטיווים לטיפוח ופיתוח של חיי עֵירוּת וחופש.

ראוי לציין כי ההפרדה בין לימוד תיאורטי, כלומר לימוד של הטקסטים, ותרגול מדיטטיבי היא ברובה תוצר של התקופה המודרנית. במסורת הבודהיסטית, לימוד הדהמה מעולם לא היה פעילות אינטלקטואלית המופרדת מחקירת החוויה וההתנסות הסובייקטיבית. כמו כן, תרגול מדיטטיבי לא היה "אנטי-אינטלקטואלי".
לימוד תיאורטי ותרגול מדיטטיבי שזורים זה בזה במסורות הבודהיסטיות השונות: האחד מבסס את השני ומאפשר העמקה לתוך מאפייני המציאות, בהירות ביחס להתהוות החוויה ופיתוח ראייה צלולה של המציאות (vipassanà).

 

נכתב על ידי קרן ארבל

לתגובות והערות  http://kerenarbel.com