כאשר אנו נעשים נוכחים בהווה, אנחנו מרגישים מחדש את החיים סביבנו, אבל אנחנו גם נפגשים עם כל מה שבכוונה נמנענו ממנו. עלינו להיות אמיצים כדי להתמודד עם כל מה שקיים - כאבנו, תשוקותינו, צערנו, אובדננו, תקוותינו החשאיות, אהבתנו - כל מה שנוגע עמוקות ללבנו. כאשר אנחנו מפסיקים את המלחמה, מוצא כל אחד מאיתנו משהו שממנו ברח - בדידות, תחושת חוסר ערך, שעמום, בושה, תאוות שלא נתגשמו. עלינו להתמודד גם עם החלקים האלה של עצמנו.

אפשר ששמעתם על חוויות חוץ-גופיות, שיש בהן שפע של אורות וחזיונות. מסלול רוחני אמיתי דורש משהו מאתגר מזה, משהו שאפשר לקרוא לו חוויה פנים-גופנית. עלינו להתחבר אל גופנו, אל רגשותינו, אל חיינו ברגע זה, אם בכוונתנו להתעורר.

כדי להמשיך לחיות בהווה יש צורך במחויבות קבועה ומתמשכת.

כשאנו בוחרים במסלול רוחני, אנחנו נדרשים להפסיק את המלחמה לא פעם אחת, אלא פעמים רבות. שוב ושוב אנחנו מרגישים את המשיכה המוכרת של מחשבות ותגובות המרחיקות אותנו מרגע ההווה. כשאנחנו נעצרים ומקשיבים, אנחנו מסוגלים להרגיש איך כל דבר שאנו פוחדים מפניו או משתוקקים אליו (שכן אלה בעצם שני צדדים של אותו חוסר סיפוק) דוחף אותנו אל מחוץ ללבנו למציאות מזויפת של "איך היינו רוצים שהחיים יהיו".

להפסיק את המלחמה ולהיות בהווה משמע לגלות את גדלות לבנו, המסוגלת לכלול את אושרם של כל הברואים כבלתי נפרד מאושרנו אנו. כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש את הפחד, את אי- שביעות הרצון, את הקשיים שתמיד נמנענו מהם - מתרכך לבנו.

ההתמודדות עם כל הקשיים שמפניהם ברחנו תמיד היא מעשה המצריך אומץ, אבל היא גם מעשה שדורש חמלה.

...

... אנחנו מגלים אמת מדהימה: החיים הרוחניים רובם ככולם, הם קבלה עצמית. אכן, ההשלמה עם שירת חיינו מאפשרת לנו להתחיל ליצור זהות עמוקה וגדולה, שבה לבנו מכיל הכל בתוך מרחב של חמלה חסרת גבולות.

(עמו' 47, 75) הספר יצא לאור ע"י הוצאת מודן, בשנת 2001.

את הספר ניתן להשאיל בספריית בית הסנגהה