שלום רב
שמי דני, והשתתפתי בריטריט יום כיפור בעין דור. רציתי להודות לכם על חוויה ייחודית ונעימה, ולחלוק איתכם משהו שכתבתי בעקבותיה, כאות תודה והוקרה לעשייתכם המבורכת.

 

סליחה
בסופ״ש האחרון השתתפתי בריטריט ויפסנה בעין דור. לאחר תרגול מדיטציה על בסיס יומי בחצי השנה האחרונה החלטתי שיום כיפור זו הזדמנות טובה לצאת לריטריט הראשון שלי.

מדובר בשתיקה מוחלטת. אפס גירויים יומיומיים. תרגול די אינטנסיבי במהלך היום של מדיטציה בישיבה ובתנועה. והרצאות מאירות עיניים ברוח ה׳דהרמה׳ מפיהם של מורים בכירים מעמותת ׳תובנה׳.
[דְהַרְמַה (סנסקריט) או דְהַמַּה (פאלי) משמעותה אמת, צדק ויושר, המציאות המוחלטת של החיים, טבע התופעות (הסדר הקוסמי); אך גם חובה חברתית, מוסרית או דתית (מתוך ויקיפדיה)].
זו היתה עבורי חוויה יוצאת דופן ומאוד ייחודית. מסוג הדברים שצצים לנו פעם באלף שנה בחיינו הקצרים, שאנחנו יודעים להגיד עליהם בוודאות: הו, הנה עוד משהו שאני מתכוון להוסיף לסל החוויות שלי אחת לתקופה ולהפכו לחלק אינטגרלי מחיי. זה קרה לי כבר בעבר, כשהייתי בן 17 והגעתי לסיני בפעם הראשונה, שם חוויתי שקט מסוג שלא הכרתי קודם לכן. וגם שבאתי להשתתף כצופה מהצד באימון האיקידו הראשון שלי לפני כ- 10 שנים וגיליתי אומנות שהיום ברור לי לגמרי איך אנשים מקדישים לעיסוק בה חיים שלמים וחד פעמיים.
קשה מאוד עד בלתי אפשרי להעביר את החוויה של סוף השבוע הזה בעין דור במילים. זה לא משהו עמוק מדי או גבוהה מדי או נעלה או נשגב. זה דווקא משהו פשוט וקליל וטבעי ומאוד ארצי ומקומי וגופני. אבל עדיין המילה לא לגמרי יכולה לו. זה היה קצת כמו להרגיש באופן אותנטי איך זה להיות היצור הזה שנקרא בנאדם. בדגש על היצור: זה שהולך על שתיים, שישן, שעושה צרכים, ונושם, ואוכל עם כלי מתכת, ושעלול גם להעלות ריחות לא הכי נעימים בהיעדר התכשירים המפצים.

היו שני נושאים שעלו על ידי כריסטופר טיטמוס, איש חביב ונעים להפליא שהיה הבכיר מבין סגל המורים שליוו אותנו במהלך הריטריט, שמאוד דיברו אלי ושאני מוצא לנכון לחלוק אותם, כמובן שרק עם מי שימצא לנכון להקשיב. אנסה לתאר אותם במילים שלי או כפי שאני זוכר אותם, ואני מקווה שאני לא פוגע בכך באיכותם של הדברים.
האחד הוא העיסוק הנמרץ שלנו, עוד מימי קדמת דנא, בעל טבעי. החיפוש האובססיבי שלנו אחר תובנות דווקא תחת הכתובת הזו. כתובת שאין לנו שום גישה וודאית אליה, ושכל מה שנסיק לגביה יהיה בגדר ספקולציה, ומכאן שקרוב לוודאי גם לא אמיתי. כאמור, ספקולטיבי. לא כל שכן, בעשותנו זאת אנחנו מאבדים את הקשר עם מה שדווקא כן נגיש לנו. מה שיש לו קיום ממשי עבורנו - הטבעי. אנחנו חווים את המציאות - הוודאית, הזמינה לנו, הטבעית - רק באופן דל. דל בקנה מידה קטן כמה מונים ביחס לרמת הפוטנציאל שקיימת בהכרתנו בסוג אינטראקציה שכזה. התרגול שלנו במדיטציה בעצם עובד, בין היתר, על הרעיון הזה. התמקדות ניטרלית, נטולת פרשנות, חסרת ביקורתיות ולא שופטת, באובייקט טבעי, חוץ נפשי, שנגיש להכרתנו, והעשרת ערוץ התקשורת עם אובייקט מציאותי זה. הגדלת ׳רוחב הפס׳ אם תרצו, ולרציונליים שבינינו, באופן חצי מטאפורי, מדובר בגיוס ׳גדודי׳ נוירוני ׳מילואים׳ במוח שחוברים לאותם ה׳כוחות הסדירים׳ ויורים באופן אינטנסיבי יותר על האובייקט הפיסי עליו נסובה תשומת ליבנו. האוביקט בתרגול הטכני של המדיטציה יכול להיות הנשימה, מנח הגוף, שטח המגע עם הרצפה, ציוץ הציפור, רחש המזגן ועוד. כך אנו משפרים את יכולותינו הקוגניטיביות לחוות את המציאות הפיסית הזמינה לנו באמצעות החושים באופן מלא יותר, עשיר יותר, ובהיר יותר.
טוב, למען האמת, עד כאן, עבורי לפחות, אין ממש חדש תחת השמש. אולי ככה כמה חידודים וליטושים למתרגל מתחיל שכמוני, שבסך הכל מבקש קצת לשפר את יכולותיו הקוגניטיביות, להוריד את סף החרדה, ולהשיג קצת יותר שלווה.
אך החידוש לא איחר לבוא.

הנושא השני מתקשר לנושא הראשון בכך שגם הוא עוסק בהתמקדות הניטרלית ונטולת הפרשנות שלנו הנסובה על אובייקט מסוים, רק שבשונה מהקודם הוא מתייחס לאספקט אחר של מכוונותנו ההכרתית. מכוונות אשר מופנית הפעם כלפי פנים (׳החזרה׳ בז׳רגון הפילוסופי), כלומר כלפי אובייקטים מנטליים תוך נפשיים - מצבים ואירועים נפשיים שאנו חווים במהלך היומיום מחוץ לתרגול הטכני של המדיטציה. את הנושא הזה קישר כריסטופר ליום הכיפורים ולמוטיב הסליחות שמשתקף ביום זה. לדבריו יש משהו לא אנושי בציפייה מבנאדם שיסלח לחברו על דבר נורא שהוא גרם לו בעבר. יש כאן דרישה למהפך לא הגיוני של 180 מעלות בתפיסה של אדם, בשר ודם, את אותו האירוע בו הוא היה הצד שניזוק באופן קריטי ושהותיר בו צלקת נפשית ואולי אף גופנית. הניסיון הזה, לדידו, מועד מראש לכישלון שכן זהו מאמץ לא אותנטי, כזה שעומד בניגוד גמור לטבע האדם. שחרור אמיתי מתחושת הכעס לא תתרחש כל עוד אנחנו מתמקדים באירוע שקרה ובבנאדם שהסב לנו את הנזק עליו אנו מצופים לסלוח. מושא הכרתנו המתורגלת נדרש להיות במקרה זה לא אחר מאשר היחס(!!!) שלנו כלפי אותו האירוע. ולא האירוע עצמו. קרי תחושת הכעס. האכזבה. ההחמצה. התסכול. העצב. השנאה. המרירות. החולשה. וכיוצא באלו. כל אותם אלו, וכל התחושות הפיסיות הנלוות אליהם, הם איכויות אנושיות טבעיות ובלתי נמנעות שעלינו ללמוד לחוותן באופן מלא, עשיר ובהיר - בדיוק כמו אותם האובייקטים החוץ נפשיים ששימשו מושא להכרתנו כאשר ׳תרגלנו על יבש׳ בשלב הראשון - ללא שיפוט, ללא ביקורת עצמית, וללא פרשנות נלווית. חוויה מלאה ומזוקקת של אותן התחושות המתעוררות בנו לנוכח היחס שלנו כלפי המקרה (אירוע או אדם) היא היא המפתח לשחרור ולסליחה אמיתית. האירוע והאדם אינם נגישים לנו לעבודה באופן ישיר. הם רק עומדים ברקע, כאשר מה שכן זמין לנו באופן ישיר אלו הן אך ורק אותן התחושות הנלוות ליחס שלנו כלפיהם. חוויה מלאה ועשירה של אותן התחושות על ידי התמקדות ניטרלית בהן וקשיבות (mindful) מביאה עימה באופן משלים את השחרור המיוחל, שגורר אחריו את שינוי היחס, ומכאן שגם את האופן שבו נתפוס את האירוע והאדם אשר לו אנו מבקשים לסלוח. ניתן להשוות זאת לתפיסה רווחת, כמו גם מעוותת, שחלקנו מחזיקים בה אודות האובייקט - כסף. ׳הכסף הורס את העולם׳ יש שיסכימו. אך אין זה מדויק. הכסף זה הרי לא העניין. הבעיה היא היחס שלנו לכסף. הרעב לכסף. התאווה לכסף. הגרידיות. כל אלו הם כוחות נפשיים שפועלים באופן ער, פעיל ודורסני, ומכלים למעשה את המשאבים הטבעיים בעולם יותר מאשר כל כוח פיסי וחיצוני שפועל בו. הכסף יכול להישאר אותו הכסף והדבר היחיד שמשתנה בין אדם לאדם הוא היחס של כל אחד כלפיו. כך גם היחס כלפי כל אירוע בחיינו או כלפי האדם שגרם את אותו האירוע. היחס שלנו כלפיהם הוא זה שקובע את האופן שבו נתפוס אותם.
כריסטופר חזר והדגיש, חקרו את היחס שלכם כלפי הדברים במקום להיות ממוקדים בדברים עצמם. התמקדו ביחס. תחוו באופן מלא את התחושות שמתקיימות בו. שמגדירות אותו. שהופכות אותו להיות סוג היחס שהוא. היו בקשיבות מלאה (mindful). קבלו זאת בהבנה. הימנעו מכל שיפוט עצמי על האופן שבו אתם חשים. רק התמסרו לחוויה. השחרור כבר יגיע מעצמו ועמו הסליחה.
לבסוף הוא הוסיף: אנחנו הרי מוגדרים human beings, אבל משומה אנו למעשה הרבה יותר human thinkings, human analayzings, human repressionings, human criticisings וכיוצא באלו. אם נלמד עצמנו להחזיר את האיכות הבסיסית שטבועה בנו לחיינו ופשוט ׳להיות׳ (being) יתכן שזו תהיה המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שנוכל להעניק לעצמנו בכל החיים.

ושוב, תודה
בברכה והערכה,

דני