קורס מדריכים ליוגה – 12.5.10

מאת: רחל וילוז'ני

שוב יצאנו אל המרחבים הירוקים של הרי הכרמל, בבית אורן למסע פנימה.

מסע שהיעד שלו הם הנופים הצבעוניים של מבוכי התודעה. עטפנו עצמו בשתיקה כמו שמיכה, חמימה ומנחמת, המציפה מעלה את הקול הפנימי. תמיד מדהים אותי כמה הקולות הפנימיים רוחשים וגועשים וצועקים עצמם בתוך השתיקה.

לא רק חידוד החושים המתרחש בתהליך מעצים את הקול הפנימי אלא דווקא המרחב שמאפשרת השתיקה. החופש מאינטראקציה חיצונית משאיר אותנו כמעט עירומים לנוכח עצמנו. והקולות הפנימיים מחפים על השקט החיצוני ומכריזים על קיומם.

רק לאט במהלך הימים הקול הפנימי נרגע ונכנע לדממה והשקט הרוחש במוסיקת העולם ומניח לנו לנוח בתוכו כבעריסה.

כמו עוגן כיוונו את תשומת הלב אל הנשימה שתחזיר אותנו שוב ושוב מחדש הביתה אל הגוף הזה, ברגע הזה, יושב ונושם. הביתה אל הבית הסימבולי שאין לו קירות וכתלים רק לב פועם ותודעה מתבוננת. הבית הזה שאם נסכים להכיר בו, לא יעזוב אותנו לעולם, כל עוד אנחנו בעולם ואולי גם מעבר. בית יציב ותומך שנוכל למלא אותו באין ספור רגעים.

דרך מסלולי הגוף חצבנו סנטימטר נוסף של נוכחות מלאה בגוף, ברגע. עצרנו לבחון את המובן מאליו, מי אנחנו ? גדולים או קטנים ? וכמו את עליסה, כמה הביכה השאלה ובלבלה את תפיסת המציאות שלנו. כמה מטלטלת הייתה הסוגיה איזה צד של הפטרייה יקטין ואיזה יגדיל ? ואולי פיתרון החיבוק של עליזה אשר עטף את הפטרייה וחפן חופן בכל יד הוא התשובה המזהירה מכולן. פילוסופית הלב האוהב המחבק את העולם ובחיבוקו נותן מקום שווה נפש לכל תחושה מגדילה ומקטינה ככול שתהיה.

עצמנו עיניים, הבטנו פנימה אל נהר אין סופי של מחשבות, ותחושות וצלילים אל המציאות הזו בעלת הטבע המשתנה תדיר, שלא ניתן לעצור. וכמו פו הדוב עמדנו על הגשר משתהים על התובנה הבלתי נתפסת ..שהנהר הזה האחד, הוא בעל אלף זרמים ופרצופים, המשתנים מרגע לרגע.

ישבנו והיונים עפות מעלינו נכנסות ויוצאות דרך החלון הגדול מהחדר, בחירות מקסימה. החירות לבדוק, החירות לפעמים גם לעוף תוך קירות ולאבד את הדרך.. החירות להגדיר את המציאות ואת החופש הפנימי שלך. ראינו גם את החמלה בתפיסה הבודהיסטית, שהתגלמה ברכות אינסופית בזוג ידיים שאחז יונה אבודה בדרכה ושחרר אותה אל העולם בחוץ, אל עולם שהגבולות היחידים בו, אלו הגבולות שאנו מציבים לעצמנו.

ובתוך השתיקה היו גם מילים שחדרו אל הלב....גם תנוחות שפתחו מרחב בחזה ללב לפעום בו...גם נופים שיופיים ריגש והרטיט את הלב....והלב הלך ורחב... הלך ורחב עד שנדמה היה שהוא עולה על גדותיו מאהבה.

אהבה כסוג של חופש ...אהבה לא רק כרגש המפעם בלב....אלא אהבה כערך המקדש את החופש. החופש להיות עצמך.. החופש לאפשר לאהובינו להיות חופשיים לצידנו להיות עצמם.

ואולי המשפט המרגש ביותר היה, המשפט שחזרזיר הפחדן, חברו של פו הדוב, נהג לומר לעצמו בשעה של פחד גדול. המשפט האומר, שאנחנו יכולים להיות גדולים מעצמנו, גדולים ממה שנדמה לנו שאנו יכולים להיות....אמן !

תגובות ניתן לשלוח לרחל וילוז'ני במייל vrachelyoga@gmail.com