מחשבות מלווֹת אותנו מרבית הזמן. הן יכולות להיות מחשבות שנעים לנו לחשוב, מחשבות סתמיות שלא מעוררות בנו תגובה מיוחדת ומחשבות שלא נעים לנו כשהן מופיעות, ועוד פחות כאשר הן חוזרות ונשנות כמו תקליט שבור. אז איך לימד הבֻּדְּהַה לעבוד עם מחשבות?


בדרשה (סֻטַּה) מתוך האִטִווּטַּקַה, הבֻּדְּהַה מסביר לתלמידיו מה יש לעשות עם מחשבות מסוג מסוים. אבל לפני הדרשה עצמה, אומר מספר מילים על הטקסט מתוך הקנון הפּאלי, שנקרא ’אִטִווּטַּקַה‘ (itivuttaka). האִטִווּטַּקַה הוא אוסף של 112 דרשות קצרות, שעל פי המסורת הבודהיסטית נאספו על ידי תלמידה של הבֻּדְּהַה בשם קְהוּגּ'וּטּרַא, שנהגה לשמוע את דרשותיו בקביעות בזמן שלימד בקוֹסַמַבּי, ולאחר מכן לחזור עליהם באוזני גבירתה. אוסף דרשות אלו קיבל את השם ’אִטִווּטַּקַה‘, שפירושו ’כך נאמר‘.
אלו הדברים שאמר הבֻּדְּהַה בקוֹסַמַבּי על מחשבות:


"כך שמעתי שאמר המב
וֹרך [הבֻּדְּהַה] , הארהנט [’זה שהשתחרר‘]:
נזירים, אם במהלך הליכה מופיעה [בתודעתו] של נזיר מחשבה
של הנאות החושים, מחשבת זדוֹן או מחשבה רעה/מרוּשעת/תוקפנית, והוא נכנע לה, אינו נוטש אותה, אינו מסלק אותה, אינו משתחרר ממנה וגורם לה לגווע לחלוטין, הוא נזיר שהולך בעודו מתנהג באדישות וללא רגישוּת מוּסרית, וידוּע כנרפּה וחסר-מרץ כל הזמן ובכל רגע.
נזירים, אם בזמן עמידה, ישיבה ושכיבה בעודכם ע
ֵרים, מופיעה אצל נזיר מחשבה של הנאות החושים, מחשבת זדוֹן או מחשבה רעה/מרוּשעת/תוקפנית, והוא נכנע לה, אינו נוטש אותה,אינו מסלק אותה, אינו משתחרר ממנה וגורם לה לגווע לחלוטין, הוא נזיר שעומד, יושב ושוכב עֵר בעודו מתנהג באדישוּת וללא רגישוּת מוּסרית, וידוּע כנרפּה וחסר-מרץ כל הזמן ובכל רגע.

נזירים, אם במהלך הליכה מופיעה אצל נזיר מחשבה של הנאות החושים, מחשבת זדוֹן או מחשבה רעה/מרוּשעת/תוקפנית, והוא אינו נכנע לה, נוטש אותה, מסלק אותה, משתחרר ממנה וגורם לה לגווע לחלוטין, הוא נזיר שהולך בעודו נלהב ובעל רגישוּת מוּסרית, וידוע כנמרץ ובעל כוח רצון יציב כל הזמן ובכל רגע.
נזירים, אם בעמידה, ישיבה ושכיבה בעודכם ע
ֵרים, מופיעה אצל נזיר מחשבה על הנאות החושים, מחשבת זדוֹן או מחשבה רעה/מרוּשעת/תוקפנית, והוא אינו נכנע לה, נוטש אותה, מסלק אותה, משתחרר ממנה וגורם לה לגווע לחלוטין, הוא נזיר שעומד, יושב ושוכב עֵר בעודו נלהב ובעל רגישוּת מוּסרית, וידוּע כנמרץ ובעל כוח רצון יציב כל הזמן ובכל רגע.

אז אמר המבוֹרך כך:

זה אשר חושב מחשבה רעה/מרוּשעת/משחיתה [המילה המקורית בפּאלי (pàpaka) מכילה את כל תווך המשמעויות שציינתי בתרגום]
הקשורה לחיים הארציים
אם
בהליכה, עמידה, ישיבה או שכיבה;
הוא אחד ה
צועד בדרך שגוּיה Þ
מוּקסם, הוא מוּבל על ידי האשליה;
במצב כזה, אין באפשרוּתוֹ של נזיר להגיע להִתעוֹררוּת המלאה הנָעֲלָה ביותר.

זה אשר השקיט את המחשבה ומתענג על השקטתה,
אם
בהליכה, עמידה, ישיבה או שכיבה,
במצב זה באפשרוּתוֹ של נזיר להגיע להִתעוֹררוּת המלאה הנָעֲלָה ביותר.

כך שמעתי שאמר המבורך.

הדרשה על זה שהולך

Carasuttaü

(Itivuttaka 4.1.11 [PTS 16-7])

דרשה זו, כפי שבוודאי שמתם לב, אינה פואטית או פילוסופית כמו הדרשה על הנזירה סֵלַא. כאן הבֻּדְּהַה נותן הנחיוֹת ישירוֹת ונחרצות על הדרך שבה יש להתמודד עם מחשבות של הנאות החושים, מחשבות זדוֹן ומחשבות רעות/מרוּשעות/תוקפניות. הוא מציין, כי מי שמֵאפְשֵר למחשבות מסוג זה להציף את תודעתו, מתנהג באדישות וללא רגישוּת מוּסרית. על פי התפיסה הבודהיסטית, מצב התודעה הנקרא ’רגישוּת מוּסרית‘ (ottàpa), הוא מצב תודעה חשוּב ומוֹעיל, כיון שהוא נובע מנתינת כבוד לעצמנו והתחשבוּת באחרים, ומונע מאיתנו לעשות משהו שיכול לפגוע באחרים או בעצמנו. השאלה שמתעוררת ביחס לדרשה זו, היא מדוע יש לנטוש מחשבות אלו? אם הכל הוא בר-חלוף ומשתנה, כך גם מחשבות אלו, יופיעו ויעלמו בבוא זמנן. אולם הבֻּדְּהַה זיהה את החשיבות של התכנים השונים שמתעוררים בתודעה, ו’בדרשה על שני סוגי המחשבות‘, הוא אומר: ’מה שנזיר חושב ומהרהר עליו באופן קבוע, הופך להיות נטיית התודעה שלו‘ [MN I.115]. במילים אחרות, אם ניתֵן למחשבות מסוג זה להתעורר פעם אחר פעם מבלי לעשות דבר, אנחנו מאפשרים לתודעה לפתח את הנטייה לחשוב מחשבות של כעס, שנאה, תשוקה, צרוּת-עין וכדומה.

אבל איך ’נוטשים, מסלקים, משתחררים וגורמים למחשבות מסוג זה לגווע לחלוטין‘? איך משקיטים את התודעה ממחשבות אלו, ומדוע בעצם הן מחשבות לא רצוּיוֹת?

באותה דרשה על שני סוגי המחשבות, מתאר הבֻּדְּהַה באופן מפורט קצת יותר איך הוא חקר, התבונן והשקיט מחשבות מסוג זה, לפני שהוא הפך ל’בֻּדְּהַה‘, כאשר הוא היה עדיין בּוֹדְהִסַטּה (’זה השואף להתעוֹררוּת‘):

’כאשר מחשבה של הנאות החושים, מחשבת זדוֹן/שנאה או מחשבה מרוּשעת/רעה/תוקפנית התעוררה אצלי, הבנתי כך: [מחשבה זו] מובילה לסבל אצלי, אצל אחרים ואצלנו גם יחד. היא מסכלת את התובנה, טורדת [את התודעה], גורמת למצוקה ומרחיקה מהשיחרור (נִבַּאנַה/נִרְוַאנַה). כאשר הבנתי [שמחשבה זו] מובילה לסבל אצלי, אצל אחרים ואצלנו גם יחד, ושמחשבה זו מסכלת את התובנה, טורדת [את התודעה], גורמת למצוקה ומרחיקה מהשיחרור, היא שקטה‘.

לעומת זאת, מתוך ההתבוננות על מחשבות אותן הגדיר הבֻּדְּהַה כ’מחשבות של ויתור, מחשבות של טוּב-לב ומחשבות של חמלה‘, התעוררה אצלו התובנה הבאה:


’כאשר מחשבה של ויתור, מחשבה של טוּב-לב ומחשבה של חמלה התעוררה אצלי, הבנתי כך: [מחשבה זו] אינה מובילה לסבל אצלי, אצל אחרים ואצלנו גם יחד. היא מסייעת בפיתוח התובנה, אינה טורדת [את התודעה], לא גורמת למצוקה ומקרבת את השיחרור‘.

מתוך תיאור זה של הבֻּדְּהַה, אפשר להבין שההתבוננות אליה הוא מכוון בדרשה זו, ובדרשות רבות אחרות, היא התבוננות חוקרת ומבחינה; התבוננות המבחינה בין מה שאינו מועיל (akusala), כלומר מה שמוביל לסבל אצלנו, אצל זולתנו ואצלנו גם יחד, ומה שמועיל (kusala), כלומר מה שאינו מוביל לסבל אצלנו, אצל זולתנו ואצלנו גם יחד. התרגול המדיטטיבי אם כן, כולל בתוכו את היכולת להבחין בין מה שמועיל לנו בדרך לשיחרוּר ומה שאינו מועיל. ההבחנה החשובה עד מאוד בין מצבי תודעה ’מועילים‘ ו’שאינם מועילים‘, ’טובים‘ ו’מזיקים‘, אינה מניחה כי אינהרנטית מצבי תודעה אלו הם ’טובים‘ או ’רעים‘, אלא מניחה, שכל מצב תודעה ניתן לסיווּג כמועיל או כלא מועיל לשיחרוּר מחוסר סיפוק, כאב וסבל. זוהי הבנה שכל אחד מפתח מתוך תרגול התבוננות וראייה צלוּלה של מה שמתחולל בתוכנו, ועל השפעת עולמנו הפנימי על האינטראקציה שלנו עם אחרים.  

זהו בעצם תרגול ’וִפַּסַּנַא‘. למרות שוִפַּסַּנַא נתפסת על ידי מתרגלים רבים כטכניקה ספציפית, וִפַּסַּנַא, שמשמעותה היא ’ראייה צלוּלה‘, היא מושג רחב הכולל בעצם כל טכניקה מדיטטיבית, הלך רוח ואורח חיים המעורר ראייה צלולה ובהירה של המציאות. וִפַּסַּנַא היא מחויבות לעֵרוּת בכל רגע ורגע, בין אם אנו הולכים, עומדים, יושבים או שוכבים.

לעיתים יש נטייה אצל מתרגלים של ’מדיטציית וִפַּסַּנַא‘, כאשר היא נלמדת כטכניקה מדיטטיבית, לחשוב שתרגול זה משמעו תרגול ’התבוננות‘ או ’תשומת-לב‘  (mindfulness) פאסיבית, תרגול שאין בו שום הפעלת מאמץ. המילה ’מאמץ‘ קיבלה קונוטציה שלילית בין מתרגלי מדיטציה, למרות הנחיותיו הברוּרות של הבֻּדְּהַה בדרשה למעלה ובדרשות רבות אחרות, ל’נטוש, לסלק ולגרום למחשבות שאינם מועילות לגווע לחלוטין‘. הנחייה זו מוֹרה על הפעלת מאמץ מוּדע להפסקתם של מצבי תודעה אלה. בנוסף, אם קוראים בתשומת לב את ההנחיות שנותן הבֻּדְּהַה בדרשות השונות, אפשר לראות שלמרות שתרגול התבוננות ותשומת לב (sati בפּאלי) הם מרכיבים חשובים ועיקריים בתרגול, אין הם המרכיבים היחידים אותם צריך לפתח ולטפח בתרגול הרוחני. הבֻּדְּהַה מונה שבעה מרכיבים עיקריים שיש לעורר ולפתח, הנקראים ’שבעת גורמי ההתעוֹררוּת‘: תשומת לב/מוּדעוּת, חקירה של מצבי תודעה, מאמץ, שמחה, רוֹגע, ריכוּז ושלווה-נפשית. לעת עתה נתמקד במרכיב הנקרא ’מאמץ‘, מכיוון שהוא רלוונטי להנחיות הבֻּדְּהַה על עבודה עם מחשבות. בדרשה על ניתוח [הדרך האצילה בעלת שמונת-הנתיבים], הבֻּדְּהַה מסביר כך מהו מאמץ נכון (סַמּא וַאיַאמַה):

נזירים, מהו מאמץ נכון? בהקשר הזה, נזיר מעורר את הרצון לאי-הופעתם של מצבי תודעה מזיקים ולא מועילים שעדיין לא התעוררו. הוא משתדל, עושה מאמץ, מפעיל במרץ את תודעתו ומתמיד. הוא מעורר את הרצון לנטישתם של מצבי תודעה מזיקים ולא מועילים שהתעוררו. הוא משתדל, עושה מאמץ, מפנה במרץ את תודעתו ומתמיד. הוא מעורר את הרצון להופעתם של מצבי תודעה מועילים שעדיין לא התעוררו. הוא משתדל, עושה מאמץ, מפנה במרץ את תודעתו ומתמיד. הוא מעורר את הרצון להימשכותם, התרבותם, התפתחותם, צמיחתם והגשמתם. הוא משתדל, עושה מאמץ, מפנה במרץ את תודעתו ומתעקש ומתמיד. [SN V.9]

אם כן, אין לחשוש בתרגול הרוחני מהמאמץ למנוע את התעוררותם של מצבי תודעה לא מועילים שלא התעוררו, מלהכניע ולסלק מצבי תודעה לא מועילים שכבר התעוררו בתודעה, מלעורר מצבי תודעה מועילים שעדיין לא התעוררו, ולטפח ולשמֵר מצבי תודעה מועילים שכבר קיימים בתודעה. בתרגום למעלה, ’מצבי תודעה‘ כוללים גם מחשבות וגם את מגוון הרגשות השונים.

נראה כי תרגול נכון יהיה למצוא את האיזון בין מאמץ נכון ומועיל, לבין מאמץ שאינו נכון ושאינו מועיל. זה לא תמיד קל, אבל זהו חלק מתרגול הוִפַּסַּנַא: התבוננות צלוּלה ובהירה של המציאות, הבנת מה שמועיל ומה שאינו מועיל לשיחרוּר והפעלת מאמץ נכון. לסיום אני רוצה להביא בפניכם את הביטוי

the effortless effort”“, השגור בפי מורי וִפַּסַּנַא רבים, ולמרות שאינו מופיע בדרשות הבֻּדְּהַה, ממחיש בעיני את האיזוּן העדין אליו יש לשאוף כדי לא ליפול לאחת מן הקיצוניויות: מצד אחד הפעלת מאמץ שמוסיף מתח מיוּתר לגוף ולתודעה, ומצד שני נרפּוּת ואדישוּת.

נכתב על ידי קרן ארבל

לתגובות http://kerenarbel.com