בפסקה הפותחת את ה"דרשה על ארבעת היסוֹדוֹת של תשוּמת הלב" (סַטִפַּטְּהַאנַה), הטקסט המרכזי ממנו שאובה ההשראה לתירגול מדיטציית וִפַּסַּנַא כפי שרבים מכירים אותו היום, מדגיש הבֻּדְּהַה את היסודות אליהם יש לשים לב בתרגול המדיטטיבי, הכוללים את הגוף, את התחוּשוֹת, את התודעה ואת התופעות המנטליות. במאמר זה הייתי רוצה להפנות את תשוּמת הלב אל יסוֹד אחד בלבד, אותה נקודת התייחסות שנקראת "תחוּשוֹת" (בשפת הפּאלי: וֵדַנַא).


"התבּוֹננוּת בתחוּשוֹת" היא הנחייה מוּכּרת לכל מי שמתרגל וִפַּסַּנַא, או רק טעם מתרגול זה. יתר על כן, מי שמתרגל על פי שיטתו של ס.נ. גוֹאנקה, יאמר שהתבוֹננוּת בתחוּשוֹת היא הכלי המרכזי והחשוב ביותר בתרגול המדיטטיבי. לא אכנס כאן לדיון האם קביעה זו מדויקת או לא, אלא אנסה במאמר זה להאיר ולהבהיר מה הן אותן תחוּשוֹת/הַרְגָּשוֹת עליהם דיבר הבֻּדְּהַה. האם הוא התכוון אל מגוון הרגשוֹת (emotions) שאנו חווים? האם הוא התכוון לתחוּשוֹת פיזיות? מדוע מורים כמו ס.נ. גוֹאנקה רואים בהתבּוֹננוּת בתחוּשוֹת אלמנט כה חשוב ומרכזי בדרך לשיחרוּר?
אך תחילה מילת אזהרה, הטקסטים הבודהיסטים רווּיים בשפה "טכנית" וטרמינולוגיה לא מוכרת. הבֻּדְּהַה אהב לסווג, לחלק ולהגדיר כל דבר, מה שגורם לעיתים לתחושה של טרחנות. מושגים רבים מכילים רבדי משמעוּת ואין זה פשוט לתרגמם במילה אחת, או להסבירם על ידי הסבר קצר. עם זאת, בכוונתי לנסות ולהבהיר מושג חשוב בתרגול המדיטטיבי הבודהיסטי חרף הקשיים, ולהזכיר לנו, שלמרות שההסברים נראים לעיתים מורכבים, תורתו של הבֻּדְּהַה נועדה לעזור לנו בפירוק ההיצמדוּת, הפסקת הסבל ובפיתוח ראייה צלוּלה ובהירה של המציאות. 
על פי התפיסה הבודהיסטית, המושג "וֵדַנַא", שתירגמתי כתחוּשה או הַרְגָּשה, מציין את אחד מחמשת המִצְרָפִים (קְהַנְדְהַה) המרכיבים את מה שאנו מכנים "אדם". חמשת המִצְרָפִים הם: גוף, תחוּשה/הַרְגָּשה התניות/נטיות, תפיסה/הַמְשָׂגָה והכּרה. כמו שבוודאי שמתם לב, למעט המִצְרָף הראשון שהוא פיזי (גוף), שלושת המִצְרָפִים האחרונים הם באופן מוּבהק מנטלים. אבל מה בנוגע למִצְרָף שנקרא תחוּשה/הַרְגָּשה, האם הוא פיזי או מנטלי? מדוע הוא מופיע כאחד מארבעת המוקדים לתשוּמת הלב?
החקירה המדיטטיבית במסורת הבודהיסטית מכוונת את תשוּמת לב המתרגל לתהליך בו נוצרת המציאות. החוּשים שלנו והאובייקטים אותם הם קולטים (העין שקולטת צורות, האף שמריח ריחות וכדומה), הם נקודות המפגש הראשוניות שלנו עם העולם. התבּוֹננוּת חודרת על נקודת המפגש בין אברי החישה והאובייקטים השונים, מגלה כי ברגע המפגש נוצרת תחוּשה/הַרְגָּשה מסויימת. תחוּשה זו מלווה כל רגע ורגע, והיא בעצם "הגוון" של ההתנסות שלנו; האופן בו אנו חשים ומרגישים את האוביקט באופן ישיר, לפני שאנו בכלל מַמְשִׂיגים את החוויה. המושג "וֵדַנַא" (תחוּשה), אינו כולל בתוכו את מה שאנו מכנים "רגשוֹת" בעולם המערבי. רגשוֹת על פי התפיסה הבּוּדהיסטית, הם תופעות מנטליות מוּרכבות יותר מאשר התחוּשה הבסיסית שמלווה כל הִתְנַסּוּת.
בדרשה מתוך אוסף הדרשות הבינוֹניוֹת (Majjhimaa Nikaaya) שואל בעל הבית וִסַאקְהַה את הנזירה דְהמּדִינּא, שהיתה ידוּעה בחכמתה הרבה וביכולת מוּפלאה ללמד את הדְהַמַּה (תורתו של הבֻּדְּהַה), את אותן שאלות שהיו מעַנְינוֹת גם אותנו:

"גברת מכוּבדת, כמה סוגי תחוּשוֹת ישנם?
החבר וִסַאקְהַה, ישנם שלושה סוגי תחוּשוֹת: תחוּשה נעימה, תחוּשה לא-נעימה ותחוּשה לא-נעימה-ולא-לא-נעימה (ניטרלית). החבר וִסַאקְהַה, כל תחוּשה גופנית או מנטלית הנחוות כנעימה ומענגת זו תחוּשה נעימה. כל תחוּשה גופנית או מנטלית הנחוות כלא-נעימה ומכאיבה זו תחוּשה לא-נעימה. כל תחוּשה גופנית או מנטלית הנחוות כלא נעימה-ולא-לא-נעימה היא תחוּשה נטרלית." [MN I.302-3]

אם כן, התחוּשה המלווה כל הִתְנַסּוּת יכולה להיות אחת מתוך שלוש: נעימה, לא-נעימה ונטרלית, ויכולה להיות גופנית או מנטלית. אם כך הדבר, למרות שהמִצְרָף שנקרא "תחוּשה" מסוּוג על ידי המסורת הבודהיסטית כאלמנט מנטלי, אפשר לראות לפי דרשה זו, שהכוונה היא לא רק לתחוּשה המנטלית, אלא גם לתחוּשה גופנית המלווה את ההִתְנַסּוּת. יתר על כן, נראה כי החשיבות הרבה בהתבּוֹננוּת בתחוּשוֹת, היא בכך שזו התבּוֹננוּת בנקודת המִמְשָׁק בין גוף ותודעה.
וִסַאקְהַה ממשיך ומקשה בשאלותיו החקרניות:

"גברת מכוּבדת, מה נעים ומה מכאיב בנוגע לתחוּשה נעימה? מה נעים ומה מכאיב בנוגע לתחוּשה לא-נעימה? ומה נעים ומה מכאיב בנוגע לתחוּשה נטרלית?"

לשאלה זו עונה הנזירה דְהמּדִינּא בתשובה מדויקת, הנובעת (כך נראה) מתוך התבוננות צלוּלה ובהירה על התחוּשוֹת (על פי המסורת הבודהיסטית הנזירה דְהמּדִינּא השיגה את השיחרוּר מיד לאחר הפיכתה לנזירה):

"החבר וִסַאקְהַה, תחוּשה נעימה היא נעימה כאשר היא נמשכת, ולא-נעימה כאשר היא משתנה. תחוּשה לא-נעימה היא לא-נעימה כאשר היא נמשכת, ונעימה כאשר היא משתנה. תחוּשה נטרלית היא נעימה כאשר היא מזוֹהה, ולא-נעימה כאשר היא אינה מזוֹהה."

וִסַאקְהַה ממשיך ושואל:

"איזו נטייה רדוּמה מונחת ביסודה של תחוּשה נעימה? איזו נטייה רדוּמה מונחת ביסודה של תחוּשה לא-נעימה? ואיזו נטייה רדוּמה מונחת ביסודה של תחוּשה נטרלית?
החבר וִסַאקְהַה, הנטייה הרדוּמה של התשוקה מונחת ביסודה של תחוּשה נעימה, הנטייה הרדוּמה של הדחייה מונחת ביסודה של תחוּשה לא-נעימה, והנטייה הרדוּמה של אי-הידיעה מונחת ביסודה של תחוּשה נטרלית" [[MN I.303.

הנזירה דְהמּדִינּא מצביעה על דבר מעניין ביותר, היא מצביעה על כך שבבסיס התחוּשוֹת המלווֹת כל רגע ורגע, מונחות התניות הקובעות בעצם את האופן בו אנו חוֹוים את המציאות. התניות אלו קובעות האם ההִתְנַסּוּת תהיה נעימה, לא-נעימה או נטרלית. משהו שנחווה בעבר כנעים, מייצר נטייה רדוּמה של תשוּקה לאותה הִתְנַסּוּת, ומשהו שנחווה בעבר כלא-נעים, מיייצר נטייה רדוּמה של דחייה לאותה הִתְנַסּוּת (מי אוהב לשמוע דברי לעג מאחר? האם לא מתעוררת בנו תחושה לא-נעימה ברגע שאנו שומעים זאת שוב?). מעניין גם לחשוב על הנקודה האחרונה של הנזירה דְהמּדִינּא, שהנטייה הרדוּמה של אי-הידיעה מונחת ביסודה של התחוּשה הניטרלית. האם הכוונה היא שתחוּשה היא נטרלית רק משום שאיננו מזהים אותה לְכָאן וּלְכָאן? האם בעצם קיימות רק שתי תחוּשוֹת: נעימה ולא נעימה? זיכרו שקודם לכן הסבירה הנזירה כי "תחוּשה נטרלית היא נעימה כאשר היא מזוֹהה, ולא-נעימה כאשר היא אינה מזוֹהה". 
התהליך המנטלי ממשיך ומתהווה כך שהתחוּשוֹת הנעימות מעוררת הִשְׁתוֹקְקוּת ואחיזה (במה שנעים לנו כמובן), ותחוּשוֹת לא-נעימות מעוררות בנו סלידה ודחייה. אבל אם התחוּשוֹת מופיעות מתוך התניות קודמות, איך ניתן לפעול מתוך מקום המשוחרר מהִשְׁתוֹקְקוּת, דחייה וסלידה? איך אפשר לחיות חיים חופשיים מהאוטומטיות בה אנו מגיבים לעולם?
כאן טמוּנה החשיבות הרבה שיש להתבּוֹננוּת מוּדעת בתחוּשוֹת, שהן כאמוּר, נקודת המִמְשָׁק בין גוף ותודעה. כפי שהסבירה הנזירה דְהמּדִינּא, התחוּשוֹת יכולות להיות גופניות או מנטליות. התחוּשוֹת הגופניות מופיעות באופן מִיָּדִי במגע של ששת החושים עם הגירויים השונים, חיצוניים או פנימיים (התודעה בתפיסה הבודהיסטית, היא החוש הקולט את מגוון האובייקטים המנטלים, כמו מחשבות, זכרונות, רעיונות וכדומה). הבּודְּהַה בהנחייתו להתבּוֹננוּת מוּדעת בתחוּשוֹת, מכוון לאותו "מרווח" בין התחוּשה הפיזית לתגובה המנטלית; בין התחוּשה הבסיסית של נעים או לא-נעים שמתעוררת מתוך הגירויים השונים, לתגובה המנטלית של הִשְׁתוֹקְקוּת או דחייה לגירויים אלו. הסבל נוצר ב"שלב השני" בו אנו מגיבים באופן אוטומטי לתחוּשה הפיזית. "בדרשה על החץ", מתאר הבֻּדְּהַה את התהווּתוֹ של הסבל אצל אדם שאינו מיוּמן בתרגוּל תשוּמת לב לתחוּשוֹת:

"נזירים, כאשר אדם רגיל שאינו מיוּמן, חוֹוֶה תחוּשה לא-נעימה, הוא מתייסר, מקוֹנן, בוכה, מתאונן, מכה באגרופיו על חזהו ונעשה מבולבל. על כן הוא חוֹוֶה שתי תחוּשוֹת: גוּפנית ומנטלית. כך גם אדם שנוֹרה על ידי חץ [אחד], ומיד אחר כך נפגע על ידי חץ נוסף. הוא חוֹוה תחוּשה בגלל שני החיצים. לכן כאשר אדם רגיל שאינו מיוּמן חוֹוה תחוּשה לא-נעימה, ואז מתייסר, מקוֹנן, בוכה, מתאונן, מכה באגרופיו על חזהו והופך מבולבל, הוא [בעצם] חוֹוה שתי תחוּשוֹת: גוּפנית ומנטלית."

בהמשך הדרשה, הבֻּדְּהַה מתאר איך אותו אדם מחפש את הדרך הלא מועילה להשתחרר מהמצוקה והסבל:

"כאשר הוא חוֹוֶה תחוּשה לא-נעימה הוא מחפש עוֹנג בהנאות החוּשים. מדוע? משום שאדם רגיל שאינו מיוּמן, אינו מכיר דרך אחרת להשתחרר מהתחוּשה הלא-נעימה מלבד העוֹנג בהנאות החוּשים...
...אך כאשר הוא חוֹוֶה תחוּשה נעימה הוא חוֹוֶה אותה כאילו הוא כּבוּל אליה, כאשר הוא חוֹוֶה תחוּשה לא-נעימה הוא חוֹוֶה אותה כאילו הוא כּבוּל אליה, כאשר הוא חוֹוֶה תחוּשה נטרלית הוא חוֹוֶה אותה כאילו הוא כּבוּל אליה. על כן נאמר על אדם רגיל שאינו מיוּמן, שהוא כּבוּל ללידה, לזיקנה ולמוות; כּבוּל לצער, לאֵבֶל, לכאב, לעצב ולמצוּקה; הוא כּבוּל לסֵבֶל, אני אומר.
לעומת זאת, כאשר תלמיד אצילי ומיוּמן חוֹוֶה תחוּשה לא-נעימה, הוא אינו מתייסר, אינו מקוֹנן, אינו בוכה, אינו מתאונן, אינו מכה באגרופיו על חזהו ונעשה מבולבל. על כן הוא חוֹוה תחוּשה אחת: גוּפנית, ולא מנטלית." [SN IV 208-9]

אִם כֵּן, אדם המסוגל לפתח מרווח בין התחוּשה הפיזית לתגובה האוטומטית, מאַפְשֵר את עצירתו של התהליך האוטומטי בו אנו "מלבישים" על התחוּשה הבסיסית "סיפור" שלם. למעשה, ההִתְבּוֹננוּת עצמה, היא המרווח שקוטע את התגובה האוטומטית. לכן ההִתְבּוֹננוּת בתחוּשוֹת היא חוליה חשובה בפירוק ההִשְׁתוֹקְקוּת, ההיצמדוּת, הסלידה והכעס. בשונה מההִתְבּוֹננוּת בתודעה ובתופעות המנטליות (שני המוֹקדים האחרונים בתרגול תשוּמת הלב על פי המסורת הבודהיסטית), התחוּשה הפיזית היא תופעה נגישה וברוּרה יותר להִתְבּוֹננוּת, ולכן גם כלי רב עוצמה בפירוק התגובה האוטומטית, ולעצירת היתהווּתם של ההִשְׁתוֹקְקוּת, ההיצמדוּת והסבל. לכן תשוּמת לב לתחוּשוֹת, היא הנחייה הניתנת על ידי מורי וִפַּסַּנַא גם למי שרק מתחיל בתרגול המדיטטיבי. התחוּשוֹת הן אובייקט זמין וברוּר, תופעה פיזית, הנותנת פרספקטיבה נוספת על הקשר בין גוף ותודעה. אוּלם יש לזכוֹר, שתרגול היתבּוֹננות כפי שמלמד הבֻּדְּהַה, אינו מסתיים בתופעה זו (התחוּשוֹת). הבֻּדְּהַה מונה שני אובייקטים נוספים להיתבּוֹננות: התודעה והאובייקטים שלה. ולכן ניתן לראות בארבעת היסודות שהבֻּדְּהַה מונה, הנחיות לתרגול הדרגתי: מתחילים בהתבּוֹננוּת בתופעה הגסה ביותר, הגוף, עוברים להִתְבּוֹננוּת  בתחוּשוֹת, שהן תופעה עדינה יותר אך עדיין נגישה וברוּרה, אל הִתְבּוֹננוּת בתודעה ובאובייקטים שלה: תופעות עדינות וחמקמקות יותר, הדורשות מידה רבה יותר של ריכּוּז וצלילוּת. אבל על כך, בפעם אחרת.

קרן ארבל:

בוגרת החוג ללימודי מזרח אסיה ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב, בעלת תואר שני מהמרכז ללימודי בודהיזם ופּאלי של אוניברסיטת בריסטול, אנגליה, וכעת כותבת דוקטורט על הבודהיזם המוקדם באוניברסיטת תל אביב.