בת 55 ושלושה חודשים, וביום ראשון, ה 6 לדצמבר, בשעה 18:40, נולד לי אבי. כמו הרבה התרחשויות שמזעזעות את אושיות חיינו עד לב יסודן, מכוננות אותנו מחדש כך שלאחריהן החיים נהיים שונים באופן עמוק וגורף מכל שהיו לפניהן גם אם כלפי חוץ אי אפשר להצביע על השינוי שקרה, רעידת האדמה הזו קרתה בלי שהתכוננתי אליה, הודות להשקעתם המבורכת של אחרים. אולי לכן אני כותבת, לומר תודה על מתת בל ייאמן.

"לספר כדי לחיות" הוא מפעל תיאטרון עדות שמנהלים עזרא ועירית דגן. בתוכנית מגובשת לתהליך רב מימדי, ברגישות וחכמה, נפגשים למשך שנה שורדי שואה עם תלמידי שכבת ט' בבי"ס של אזור מגוריהם, מתקרבים אלה לעולמם של אלה ובמפגש בין-דורי עדין וקשוב פותחים שער לעבר הזוכה להחיות תמונות זיכרון שעד אז היו נעולות במרתפי הנפש, ולערב אחד, על במה משותפת, העבר הזה כמו חי וקורה שוב, כשהשורדים יושבים לבטח על במה, ובחיק קהל אוהד, בני משפחה וקהילה מוקירה, הם רואים את עצמם שהיו משוחקים על ידי ילדים, והפצע הפעור והבלתי מגליד כמו נמסר הלאה ומרפה ולו במעט את אחיזתו המעקרת.

"אבא הולך לקבוצה שבה הוא מספר לילדים את מה שקרה בזמן המלחמה, והם עומדים לעשות מזה הצגה משותפת", אמרה לנו אמי באחד מימי שישי אחר-הצהריים בהם המשפחה נפגשת לקפה, ואנחנו לא התרגשנו מזה יותר מידי, נגועים באותה התנשאות מבטלת ופוגענית שיש בילדים כלפי הוריהם המזדקנים שעיסוקיהם נתפסים כסוג של ריפוי בעיסוק לא באמת חשוב או חיוני. אבי לא אמר על כך מילה. ביובש ובצניעות שהתרגלנו אליהם שבו הוא רק אמר שנוזמן להצגה עצמה, וכשהגיע המועד חילק את ההזמנות, ורק הוסיף "בואו אם תרצו ואם זה מעניין אתכם." אם זה מעניין אתכם. כך בפירוש אמר.

האורות כבים. על הבמה יושבים השורדים כשעל המסך שבצד מוקרנות שקופיות תמונותיהם מהשנים הקשות ההן בעוד ילדים משחקים את הסיפור שהם משתתפים בהקראת חלקים ממנו, וביחד נוצר פאזל שדווקא בגלל חוסר המקצועיות שבכל מקבל את עוצמתו הטרייה והמחשמלת. באו הדמעות. הדמעות באו כי התמוססו הקירות בין אז לעכשיו. וכי ראיתי אותו, את אבא שלי, יושב בחליפה תפורה היטב, גופו קפוא ומתבייש, אינו מורגל באורות במה ולבטח אינו מחפש אותן, אבל נפשו עושה צעד גדול ממנו, אל מעבר למרחב הנוחות וההרגל, מוסר את עצמו מעבר לביישנות שביסודו כי יש משהו חשוב יותר שהוא נקרא לעשות ונענה לקריאתו, משהו גדול וחזק שכל היושבים באולם נעשים שותפים לו, אחווה שיש בה דחיפות בלתי מוסברת, שמעבר לאישי, שדורשת להיות מסופרת ומרעידה את הלבבות ואומרת "כן" "כן" "כן"...

לא גדלנו בבית שהמילים ניצולי או שורדי שואה היו בו. סופר לנו רק על המזל הגדול שנפל בחלקה של משפחתנו להיות דווקא בבולגריה, ארץ שאין אח ורע לגדלות הלב והנפש של אנשי הכנסייה שעמדו בראשה, בימים החשוכים ההם, ובאומץ מסירות ומאבק אנושי בלתי מתפשר, ששערותיי סומרות בכל פעם שאני נזכרת בו, הצליחו למנוע את גירוש אזרחיה היהודים אל מחוץ לגבולה ובכך להצילם. סיפור ההצלה היה עצום כל כך, זוהר כל כך, נדיר כל כך, אצילי ומחמם לב כל כך, שלא הותיר מקום לספר גם את סיפור הצל והסבל. סיפור האובדן. בימי המלחמה נולד לאבי אח, שמת ולא שרד את תנאי הרעב. שהיה לאבי אח תינוק שמת בינקותו, זו עובדה שידענו אותה באופן מעורפל, והנה בערב, על הבמה, העז אבי לצאת מתוך צל ההצלה, ובזהירות שעדיין מנסה לא להאשים איש, המשיך לומר תודה לבולגרים האצילים אך גם עשה פעולה של עצירה, והרים את המסך לספר גם את העובדות העצובות:

בשנת 1942, כשהיה אבי בן 11, נולד אחיו הקטן דויד אחרי שנים רבות שחיכו להולדתו. בהיותו בן כמה חודשים, רוקנה סופיה מיהודיה, שרכושם נלקח מהם והם הורשו להתיישב רק בערי מחוז רחוקות, גורלם נתון לחסדי קהילות מקומיות ויד המקרה. אף שמשפחה בולגרית חמה עשתה כל שביכולתה לעזור להם, היו שעות עוצר, היה גירוש מבית הספר, היו תורים ארוכים לאוכל, לחלב. לא כל מי שעמד בתור זכה להגיע לסירים לפני שהתרוקנו. כשאבי המשפחה, סבי, נלקח למחנה עבודה, מצא אבי את עצמו מתגייס לעזור לאם שניסתה בקושי רב למצוא מחייה לעצמה ולילדיה בתפירת כפתורים לציפות וסדינים. התינוק הרך החל לפתח תסמיני חוסר תזונה נכונה. בעוד אבי מקריא בקול רועד את הסיפור באוזניי היושבים באולם, מוקרנת על המסך שבצד שקופית המראה אותו נער צעיר אוחז בידיו המחבקות בחוזקה את אחיו התינוק. זו תמונת דויד היחידה שנשארה. כשהיה רק בן שנה וחצי, לאחר ימים ארוכים בהם אבי צופה אין אונים בהיחלשותו, פרכוסיו, נדם קול בכיו. הוא מת מסיבוך המתפתח במצב של חוסר ויטמין די. אבי מתאר את הלם מראה הגוף הקטן שוכב ללא זיע על השולחן שבחדר. כמעט בנשימה אחת הוא ממשיך להודות לבולגרים. להודות לאנושיות ולאהבה שפגש, שמלווה אותו מאז ועד היום.

כשההצגה נגמרה ניגשתי אליו. עוד לפני שהצליחה מחשבה לעלות במוחי - נפלתי על צווארו. גופו של אבי התקשח, כפי שתמיד היה קורה כשאני ניגשת לחבק. אבל הפעם החיבוק שבי המשיך איתן ומתעקש. אבי מתפתל באי נוחות, כמבקש להשתחרר מהחיבוק, ואני מחבקת ולא מרפה, מחבקת ואיני יודעת אפילו על מה ועד מתי כך אתעקש, רק יודעת שיש משהו, ראיתי מישהו, שאני רוצה להגיע אליו, אליו ממש, האם זה לילד ההוא האוהב מיוסר קפוא מאימה ורוטט מטוב לב חסר אונים שראיתי על הבמה? הילד שלבי יוצא אליו, כי קפאתי איתו, ואיני מסכימה עוד לקפוא, משהו אחר חייב לקרות ואני לא מוותרת.

היו כמה שניות לא נוחות. זה לא נוח לחבק גוף מאובן ועצי שהודף אותך ומתפתל ולא יודע איך להגיב, אינו מורגל בחיבוק קרוב מלא כזה. ואז החל הפלא. דק ועדין הרגשתי אותו רוחש בסמוך לפני עורי. קורה כמו נס שכל תא ותא בגופי מתחייה ונרגע בזכותו: אבא שלי מפסיק להתנגד ולהדוף, ולאט לאט נפח חדש קם ומתהווה מתוך החיבוק שלי, סופסוף נוכח יציב ומכיל ומחזיק בי בשתי ידיים, ויד רועדת כמו מתגברת על הססנותה נשלחת אלי, יד שכבר שכחתי את מגעה, וידו של אבי על ראשי, מלטפת את שיערי, ומרגע לרגע אין יותר היסוס, ישנה בהירות פשוטה ישירה ובוטחת: אבא. ככה זה מרגיש בגוף כשיש אבא. אבא שיודע לחבק. אבא מלטף. מרגיע. משקיט.

כששבתי הביתה באו המילים: "היום נולד לי אבא".

זכיתי בהשלמת תחילתה של ילדותי השנייה.

המילים האלה, העובדה שבהן, מנשימות בי שקט ובטחון חדש.

אבל לא בגלל זה אני כותבת.

אני כותבת כי ביחד עם אבי המחבק נולדה שאלה שחשוב לי להעלות ולשאול:

למה הייתי צריכה לחכות לרגע הזה, לחכות שנים רבות כל כך, למה נזקקתי לכוחה של ההצגה ולהשפעתה, למפגש עם מה שראיתי בה, כדי שיולד מתוכי אליו חיבוק חד משמעי נחוש ומתעקש כזה?

השאלה הזו - האם רק בעיניי היא שאלה בוערת?

אפשר לנסח אותה בצורה רוחנית או בצורה פסיכולוגית. כך או כך, היא מהדהדת ונשארת תלויה באוויר, מופנית לעצמי ואליכם, הקוראים, מלוא אתגר המענה שהיא מציבה.

כי אנחנו כבר יודעים, מזמן יודעים כולנו, את מה שההצגה מספרת. אנחנו יודעים שלב מאובן או מסרב והודף קרבת מגע - הוא לב מתגונן שמחכה למגע של אהבה.

אנחנו יודעים שרק אהבה יכולה למוסס מחיצות ולצור גשרים חדשים למקום הזה, בכאן ועכשיו שבינינו. אנחנו יודעים.

אז למה אנחנו מתעכבים?!

מה מחזיק אותנו מהססים ומחכים או, גרוע יותר, מוותרים?

מה עוצר אותנו מלתת מלוא מבע הכוח האוהב שבנו הזדמנות שלמה למגע ישיר המוסר את מלוא געגועיו ערגתו כמיהתו החד משמעית, הנכונה, הצודקת...?

האם נעיז להפסיק לחכות?

האם נעשה את הצעד הראשון?

"Throw your heart over the fence. The rest will follow."

* * *

רני עובדיה

פסיכולוגית קלינית בהכשרתה

מתרגלת מדיטציית תובנה

מנחה קבוצות לימוד דהרמה ומדיטציה, ומלווה אנשים בסבל חיפוש דרכם לאהבה.