אביגיל גרץ

מורי דהרמה טובים נדמים לי כמו קוסמים של מילים. הם רוקחים אותן כך שכמו יורה חיצים הן נוחתות במקום המדויק והמתאים ביותר. בנוסף הם נותנים את התחושה שהם הכינו את המילים במיוחד בשבילך. לא משנה כמה אנשים נוספים נוכחים בחדר אתה מרגיש שהם בשיחה אינטימית איתך ושיש להם היכרות מעמיקה עם הלכי הנפש שלך.

 

מכיוון שהשליטה שלהם במילים נראית פשוטה כמו שליפה של מטפחות צבעוניות מכובע הייתי מופתעת מהתגובה של מורה הדהרמה, ינאי פוסטלניק, שמגיע ללמד בספטמבר הקרוב, בנוגע לכתיבת תשובות לשאלות ששלחתי לו לצורך הראיון. כמו כל מורה דהרמה טוב זה לא היה סירוב מוחלט וגם לא תשובה מתחמקת, זו פשוט הייתה מסירת האמת שלו. הוא כתב שהוא לא אוהב להקליד והוא מרגיש שזה ייקח לו יום שלם של עבודה. מלבד זאת הוא חש שהראיון ילקה בחוסר אותנטיות והוא מאוד ישמח לשוחח איתי. לא יכולתי לסרב כי זה העניין עם מורי דהרמה. האמת רוטטת וחיה בגוף שלהם, במחשבה ובדיבור. כשאני חושבת מה הוא מרכיב הקסם העיקרי של הדהרמה, אני חושבת על נוכחות. המודעות לנוכחות שלנו בעולם ולקיום שלנו, הקיום הפרטי, הספציפי והלא אישי בו בעת. מורה הדהרמה הוא כמו דלת (קסמים אם תרצו). הוא מזמין אותנו להיות נוכחים כפי שאנחנו עם כל מה שנמצא בגוף, במחשבה וברגש.

אחרי שהצלחנו לתאם שיחה, החלטתי להשתמש בכלי הנוכחות ולהתחיל עם השאלה איפה אני תופסת את ינאי שלמרות השם הישראלי (ולאחיו קוראים גשר) לא גדל עם שום תחושה ישראלית או יהודית בניו-זילנד הרחוקה. אבל על הקשר הישראלי בהמשך...

אז איפה אני תופסת אותך?
בריטריט משפחות שמתנהל מאחורי הבית שלי בשדה גדול באנגליה. http://www.qigong-southwest.co.uk/buddhadharmasangha-camp.htm  זה כבר עשר שנים שאני ואישתי קת'רין משלבים את השקט, את השדה הענק ואת המשפחתיות של הסנגהה. זו הזדמנות חגיגית בשבילנו כי לא יוצא לנו ללמד הרבה ביחד ופה אנחנו זוכים לתרגל וללמד ביחד. כל שנה זה מתפתח, נהיה יותר מתוחכם ובכל זאת נשאר פשוט. הקרבה לטבע מאפשרת לכל פשוט להיות. להתחבר אחד לשני, ליצור קהילה. זה מעין כפר קטן שאנחנו יוצרים. יש מאה איש וכולם עושים הכל. אני אוהב את זה שיש יותר בהירות מריטריט רגיל, בהירות שמשלבת את עולם התרגול במה שנקרא "החיים האמיתיים". בלב השדה יש נחל וזו מטאפורה שמלמדת אותנו איך עוברים את הנהר. איך עוברים מאזור התרגול לאזור חיי היום-יום. איך המשפחה משתלבת בחיים הרוחניים. הנוכחות של הילדים מוסיפה לאתגר בין אם מישהו מגיע עם ילדים ובין אם בלי. אנשים יכולים להיות ברגע מאוד עמוק של מדיטציה או צ'י קונג, ברגע מוחזק ושקט כמו בריטריט אמיתי וברגע הבא יש מפגש עם עשרים וחמישה ילדים שחוזרים מפעילות. זו הזדמנות ללמוד איך לחיות את החיים עם ההתכוונות ללמוד מהחיים. איך אפשר להשתחרר אל תוך הדינאמיקה הזו. זהו דבר מאוד מעורר השראה בשבילי.

אני שומעת בקול שלך את ההתלהבות ואת ההשראה. האם כשהיית קטן האמנת שדבר כזה יעורר בך השראה, שזו תהיה הגדרה לחופש?
כשהייתי קטן לא הייתי עסוק בחיפוש. בתחילת ימי התרגול שלי, עם גילוי הדהרמה ועולם השקט ראיתי שיש אנשים שמעוניינים בטוב של החיים. אני חושב שזה כל מה שאנשים צריכים, התלהבות, קהילה, מדיטציה ודהרמה במובן של החיים שמחזיקים את כל זה. בשבילי הגילוי היה שגם בחיים "האמיתיים" יש לי את כל מה שאני צריך בשביל לתרגל. שבחיים יש מספיק פוטנציאל רוחני. נכון שפעם חשבתי שהתרגול הפורמאלי והמנזרים שהייתי בהם הם הדבר שאני צריך בשביל לחיות חיים רוחניים אבל אני חושב שלהיכנס למערכת יחסים זוגית זה לימוד ואתגר רוחני לא פחוּת. אני מרגיש שאני בר מזל, דור שני למורים מערביים שלמדו במזרח ומטמיעים פה את התורה המזרחית.

איך התחילה הדרך שלך?
בגיל עשרים ומשהו הייתי עורך דין צעיר....

באמת? ממש ילד יהודי טוב...
כן, הסבתא הישראלית שלי מעולם לא הפנימה שאני כבר לא עורך-דין. הייתה לי פיאה וגלימה, ממש הכל. וואו. זה נראה לי גלגול חיים אחר.

זה נשמע כך.
האמת שלא ממש. למדתי משפטים כי רציתי להיות מועיל לעולם. רציתי לעזור לאנשים הקטנים, אבל זה כנראה לא היה בשבילי כי אפילו להיאבק בשביל הטובים זה מאבק. יש לי הרבה כבוד למי שעושה זאת אבל לי זה לא התאים, הייתי מאוד לא מאושר בתור עורך-דין. הרגשתי שיש איזה עיוורון בחברה שאף אחד לא מבין, שאנשים לא מבינים את הניצול ואת הפגיעה באחרים. החלטתי לטייל שמונה חודשים בניו-זילנד עצמה ובאוסטרליה. משם המשכתי לתאילנד, נפאל והודו. בארצות הללו החלטתי לנצל את זמן הטיול כזמן לשחרר את עצמי. לא יודע אפילו ממה. בהתחלה החלטתי לשים את עצמי במצבים שחשבתי שאני לא יכול לעמוד בהם. למשל לחיות במקום בו לא מדברים בשפה שלי. חייתי בצפון-מזרח תאילנד והייתי צריך להסתדר בתאילנדית. גם הרשתי לעצמי שלא יהיה לי כסף. זה היה עניין קריטי בשבילי. שני הצדדים במשפחה שלי איבדו במהלך השנים את כל הכסף שלהם. אבא שלי הוא ניצול שואה. הוא היה בן שש. תמיד הייתי צריך ביטחון חומרי אבל הבנתי שחוסר בטחון יכול להיות דבר יעיל. רציתי להיות במקום בו אני לא מכיר את השפה ושבקושי יישאר לי ממה לחיות, לאבד שליטה.

ומה גילית?
הבנתי שאתה יכול לחיות ואפילו בנוחות עם דברים שאתה חושב שזה בלתי אפשרי לחיות בלעדיהם אבל לאחר מכן ראיתי שכשכן היה לי כסף ושליטה בשפה ראיתי עד כמה אני זקוק להם. תרגול זה לא ערובה לשום דבר כי שוב רציתי את אותם הדברים וכך הבנתי שאני צריך לעבוד יותר על התודעה שלי ועם הלב, כי הנושא של הדברים החומריים לא היה מספיק טרנספורמטיבי עבורי.

זה בכל זאת נשמע מאוד מלמד.
כן, בעצם חוויתי את מה שהבודהה לימד. שתי הגישות, גם זו של העונג כלומר לחוות את מה שאני רוצה, וגם זו של הסגפנות לחוות את מה שאני לא רוצה לא עובדות.

ואז הגיעה דרך האמצע?
הגעתי להודו. פגשתי בחורה ישראלית, אולי את מכירה? שמה לימור גינזבורג והיא סיפרה לי שהיא הולכת לריטריט שתיקה בבודגאיה. ההורים שלי ניסו כל מיני דברים רוחניים אבל אף פעם לא שמעתי את המילה ריטריט. דיברנו עוד ואני אמרתי לה שאני רוצה למצוא איך לרצות את מה שיש לי. היא אמרה לי "אתה צריך ריטריט כזה". שמתי לב שאני פוחד מזה ובגלל שהייתי עוד בתקופה בה הלכתי לאן שמפחיד וקשה הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות. נסעתי איתה לבודגאיה לריטריט עם כריסטופר טיטמוס ותוך כמה שעות ידעתי שזה מה שחיפשתי, שזה הבית שלי.

במידת מה, שוב אנחנו חוזרים לקשר הישראלי.
אבא שלי גדל שם. במקור הוא מרומניה. משפחה של ניצולי שואה שבאו לישראל בשנות החמישים. הוא עזב את ישראל אחרי הצבא והלך ללמוד באירופה שם הוא פגש את אמא שלי. אני נולדתי בשוויץ וגדלתי בניו-זילנד. לא גדלתי עם התחושה שאני ישראלי רק עם הידיעה שאבא שלי בא משם. הוא לא סיפר מה המשמעות של להיות ישראלי. זו הייתה בשבילי עוד מדינה, כמו שידעתי שבשוויץ בה נולדתי יש הרים. למעשה רק בזכות הוראת הדהרמה הגעתי לישראל. ב-98 באתי ללמד עם כריסטופר בפעם הראשונה. אפילו לא ידעתי כמה בני דודים יש לי. זה שאני ממשיך לבוא וללמד זה מה ששומר על הקשר בינינו. יש לי דודה בחולון.

אתה מלמד בהרבה מקומות בעולם. איך זה בישראל?
לכל תרבות יש משהו אחר ודרך שונה בה לוקחים את הדהרמה ומגיבים אליה. מה שמדהים אותי בישראל זה ההתלהבות. יש פה משהו מאוד ישיר, לא שומרים בבטן. למשל בשיחות אישיות בקורס. במקומות אחרים אנשים רושמים לי פתק ולפעמים אפילו צריך לעודד אנשים שיבואו לשיחה אבל רק בישראל לפעמים צריך להגיד תבקש שיחה רק אם אתה ממש צריך. לי זה מאוד נוח, זה מזכיר לי את המשפחה שלי ולכן אני מרגיש שאני יכול להגיד לא. זו אולי אבחנה מובנת מאליה שלא בהכרח קשורה לדהרמה אבל בישראל יש משהו מיוחד מבחינה רוחנית. יש הבנה מיידית שלחיים יש משמעות ושבחיים האלו יש יותר ממה שנראה לעין. נכון שהתמזל מזלי להכיר אנשים במסגרת הדהרמה אבל הכרתי עוד אנשים ויש לי תחושה שאם אנשי המערב נהיו מאוד חילוניים, משהו בישראלים החילוניים, בחילוניות היהודית נשאר מאוד עמוק, יש משהו תרבותי שנשאר ואנשים מרגישים קרובים לאיזה עומק של רוח ורוחניות מבלי לקרוא לזה אלוהים. וגם יש אנשים שכן דתיים וגם פתוחים למדיטציה. זה נפלא לדעתי. בכל העולם פגשתי בריטריטים הרבה יותר רבנים מכמרים. זה משהו שקשור לחקירה רוחנית, תשוקה להבנה שמרגישה מאוד עשירה.

זה נשמע מחמיא.
אני יכול להוסיף שיש בזה גם משהו מעייף. בתובנה מאוד רוצים לתמוך בצוות שעובד בקורס וזה תמיד קורה מאוחר בלילה ואני איש של בוקר. אני צוחק. למרות העייפות אני מאוד מעריך את זה שבישראל רוצים לחקור עוד ועוד את הדהרמה. זה מושך אותי.

אז איך הפכת להיות מורה?
לא התכוונתי להיות מורה דהרמה. למעשה אם מבינים את הדהרמה, מבינים שאנחנו לא רוצים להיות שום דבר. יחד עם זאת כשכריסטופר טיטמוס וכריסטינה פלדמן הציעו לי זאת וחשבו שזה יתאים לי, התחושה המיידית שלי הייתה "כן". כל כך הרבה דברים נחשפו והשתנו בתרגול ובחיים שלי שרציתי לחלוק את זה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר שהייתי רוצה לעשות מלבד העמקה בעולם הדהרמה. בריטריט הראשון שעשיתי, זה היה רק עשרה ימים, לא ידעתי מה בדיוק קרה שם, רק ידעתי שנהניתי והיו לי שתי מחשבות עיקריות. הראשונה הייתה שהרגשתי שעשיתי את זה כבר. שזה מוכר לי. ואחר-כך חשבתי משהו שלא הרגיש לי אז הגיוני וזה שיום אחד אני אלמד את זה. שמתי את המחשבות הללו בצד. לא חשבתי מאיפה זה בא ואם יש בהן אמת. רק אחרי הרבה שנים נזכרתי בזה, ואמרתי לעצמי "וואו". אני עדיין לא יודע מה זה אומר וזה לא שיש לי תחושה של גלגול נשמות או משהו, אבל אני חושב שכשפוגשים משהו אמיתי מרגישים שזה גם חדש לך טרי ורענן ובו בעת גם מוכר.

אבחנה יפה לאמת. תודה רבה ינאי.
רגע. הייתה לך שאלה מעניינת. בנוגע להתפתחות ובשלות התהליך הרוחני ואם יש איזה "שיא" שמתרגל ממוצע יכול לשאוף אליו.

נכון. אז יש תהליך ושיא כזה?
יש מודלים שונים בהם יש מפה ונקודות שיש להגיע אליהם ויש במודלים האלו סוג של אמת אבל אני רואה את התהליך הרוחני כמשהו שכל הזמן נפתח. אנחנו אומנם מנסים להגיע לשחרור ולחופש, אבל לא בצורה מסוימת ובזמן מסוים. באוריינטציה המערבית בה אנחנו חיים, המודלים האלו רק הורסים כי הנטייה שלנו זה לנסות יותר מידי. אני לא רוצה להוסיף עוד מאמץ שהוא עוד בסיס לסבל. בתור מערביים אנחנו צריכים להיות מעודדים לאי-עשייה. אני בטוח שאם הבודהה היה פוגש מערביים שמגיעים עם כל השיפוט וה"צריך" שלהם, הוא גם היה מלמד אחרת. לציין יעד, זה לומר ברגע מסוים שנכשלת או שלחילופין הגעת ואז אפשר לעצור. שניהם בעיתים ויכולים להוביל לסבל. הניסיון לשלוט ולהביא סיטואציה אלינו זה לא דבר שמביא שמחה ולא מקרב את הלב לקראת שלמות. איך זה מרגיש כשאין נקודה להגיע אליה? ההתפתחות היא להיות בדרך הזו בצורה המלאה ביותר. יש מסורות שמדברות על כניסה לזרם, אבל אני מכוון להיכנס לזרם כשאני עם לב שלם. גם אם יש עדיין ספק, יש אמון ובטחון גדול יותר דרך החוויה. זה מה שהייתי רוצה להעביר לתלמידים. לעודד אותם לחוות ולחקור את החיפוש הזה. שכל החיים יובילו לאושר שלנו ושל אחרים, שאנשים יוכלו לעשות שינוי בעולם שלנו. דהרמה זה להיכנס לגמרי פנימה כדי להיפתח לגמרי החוצה. ההעמקה היא על מנת לראות שאנחנו לא יכולים להיות מוגדרים על ידי שום דבר שאנחנו מוצאים בפנים וגם הכלי המאפשר לחבוק את כל העולם.

אז חזרת בעצם למה שרצית לעשות כעורך דין.
כן. לי, כעורך דין, לא הייתה יכולת אז לעשות זאת, אבל זה קריטי שיהיו אנשים שמסוגלים לעשות זאת בעולמם. היום דיברתי עם מישהי שהיא קאוצ'רית בעולם הפוליטי. היא עובדת עם אנשים שפעם היו באופוזיציה ושהפכו להיות בעלי כוח. חשוב שאנשים עם לב טוב יהיו מעורבים בעולם, יעבדו עם אנשים בעלי השפעה. זה מאוד הכרחי ויש לי כבוד עצום לאנשים שעושים זאת.