הרבה אנשים שואלים אותי כשאני אומרת שאני יוצאת לריטריט. התשובה היא כמובן 'כן', ועם זאת, להגדיר ככה ויפאסנה זה בערך כמו להגיד שצמח הוא הפלסטיק או החימר שממנו עשוי העציץ שהוא גדל בתוכו.

המכתש התמלא בערפל עננים - כמו רוחות רפאים שנסו בבהלה מפני השמש שזרחה

השמש כתומה ובוערת, והלב בוער גם הוא.

קורס מדריכים ליוגה – 12.5.10

מאת: רחל וילוז'ני

שוב יצאנו אל המרחבים הירוקים של הרי הכרמל, בבית אורן למסע פנימה.

מסע שהיעד שלו הם הנופים הצבעוניים של מבוכי התודעה. עטפנו עצמו בשתיקה כמו שמיכה, חמימה ומנחמת, המציפה מעלה את הקול הפנימי. תמיד מדהים אותי כמה הקולות הפנימיים רוחשים וגועשים וצועקים עצמם בתוך השתיקה.

מאת: רחל וילוז'ני

הדלאי למה הינו מן המורים הרוחניים המובילים אשר פועלים על פי המסורת הקדומה של קשר הטומן בחובו הזדמנות לשינוי מהותי באורח החיים ובתפיסת העצמי של התלמיד. כשאני מתבוננת במורה בעל שאר רוח כזה המעניק השראה למיליוני מאמינים מתעוררת בי השאלה למה סוג כזה של מורה הוא כל כך נדיר בימינו? ומה היא הירושה שלנו ממורשת העבר של היחסים בין מורה לתלמיד או במילים אחרות מה התפקיד שלנו כמורים ליוגה בעולם המודרני?

נכתב בעקבות הרצאה של איתי אוהרה מרצה לפילוסופיה הודית במגמת היוגה של מכללת רידמן

נושא ההרצאה היה : פילוסופיה יוגית בחיי היומיום. המאמר נכתב בהשראת ההרצאה והוא מתרגם לנקודת מבט יוגית את הרעיונות הפילוסופיים הועלו בהרצאה

מאת: רחל וילוז'ני

הייתי רוצה להתחיל את הכתיבה בשתיקה...השתיקה תדבר בעד עצמה. שמתם לב שיש בשתיקה המון גוונים ורגשות, יש שתיקה מרגשת ושתיקה מביכה יש שתיקה רועמת ושתיקה של הסכמה ואינטימיות ויש גם שקט עמוק ושקט סתמי. השתיקה היא מראה הצובעת את העולם באיכויות של נפשנו. במובן הזה השתיקה סופגת את רגשותינו ברגע ההווה וכמו צליל של קול המהדהד אלינו מהחלל, מחזירה אותם אלינו.

מאת: רחל וילוז'ני

נכתב בהשראת סמינר יוגה ומדיטציה בהנחיית רחל וילוז'ני ומיכל כהן
בעיקר נשמע כאן קולם של הסיפורים של מיכל מתוך הקנון הבודהיסטי שסופרו ברכות ובאהבה לעת ערב ....סיפורים לפני השינה.

מחשבות מלווֹת אותנו מרבית הזמן. הן יכולות להיות מחשבות שנעים לנו לחשוב, מחשבות סתמיות שלא מעוררות בנו תגובה מיוחדת ומחשבות שלא נעים לנו כשהן מופיעות, ועוד פחות כאשר הן חוזרות ונשנות כמו תקליט שבור. אז איך לימד הבֻּדְּהַה לעבוד עם מחשבות?

תרגול מספר אחד- סוף אפריל 2011 

לעיתים

הקשקשן

הנוף

באנגלית זה נשמע יותר טוב. Sometimes, chatter, view:

ומה זה אומר? שלוש מילים שאספתי במשך חמישה ימים, לא ממש אנכרוניסתי מילים שאם ננסה ללכד אותם לכדי משפט ולהוסיף מילות קישור,   בכמה ורסיות זה יכול להתקבל באופן משעשע, ובמיוחד אם נדבר אנגלית במבטא בריטי.

במדור ניו-אייג' באתר NRG, הופיע מאמרו של אילן לוטנברג על שלושת מאפייני המציאות (טי-לַקְהַנַה): ארעיות, לא-אני ודוּקהה (אי-הנחת, הכאב והסבל). במאמר זה הוזכרה "הדרשה לרוהיטסה" מתוך הקנון הפאלי, שמתארת דיאלוג קצת הזוי בין רוהיטסה והבודהה על הדרך ל"סוף העולם". איזכור זה עשה לי חשק להביא בפניכם תירגום מלא לעברית של דרשה זו, ולנסות ולבדוק מהי מנסה לומר לנו.

בפסקה הפותחת את ה"דרשה על ארבעת היסוֹדוֹת של תשוּמת הלב" (סַטִפַּטְּהַאנַה), הטקסט המרכזי ממנו שאובה ההשראה לתירגול מדיטציית וִפַּסַּנַא כפי שרבים מכירים אותו היום, מדגיש הבֻּדְּהַה את היסודות אליהם יש לשים לב בתרגול המדיטטיבי, הכוללים את הגוף, את התחוּשוֹת, את התודעה ואת התופעות המנטליות. במאמר זה הייתי רוצה להפנות את תשוּמת הלב אל יסוֹד אחד בלבד, אותה נקודת התייחסות שנקראת "תחוּשוֹת" (בשפת הפּאלי: וֵדַנַא).

בת 55 ושלושה חודשים, וביום ראשון, ה 6 לדצמבר, בשעה 18:40, נולד לי אבי. כמו הרבה התרחשויות שמזעזעות את אושיות חיינו עד לב יסודן, מכוננות אותנו מחדש כך שלאחריהן החיים נהיים שונים באופן עמוק וגורף מכל שהיו לפניהן גם אם כלפי חוץ אי אפשר להצביע על השינוי שקרה, רעידת האדמה הזו קרתה בלי שהתכוננתי אליה, הודות להשקעתם המבורכת של אחרים. אולי לכן אני כותבת, לומר תודה על מתת בל ייאמן.

"לספר כדי לחיות" הוא מפעל תיאטרון עדות שמנהלים עזרא ועירית דגן. בתוכנית מגובשת לתהליך רב מימדי, ברגישות וחכמה, נפגשים למשך שנה שורדי שואה עם תלמידי שכבת ט' בבי"ס של אזור מגוריהם, מתקרבים אלה לעולמם של אלה ובמפגש בין-דורי עדין וקשוב פותחים שער לעבר הזוכה להחיות תמונות זיכרון שעד אז היו נעולות במרתפי הנפש, ולערב אחד, על במה משותפת, העבר הזה כמו חי וקורה שוב, כשהשורדים יושבים לבטח על במה, ובחיק קהל אוהד, בני משפחה וקהילה מוקירה, הם רואים את עצמם שהיו משוחקים על ידי ילדים, והפצע הפעור והבלתי מגליד כמו נמסר הלאה ומרפה ולו במעט את אחיזתו המעקרת.

תומר פרסיקו על סיפרו של סטיבן בצ'לור

ככל שאני מתקדם בלימוד ובתרגול הדהרמה, כך אני מרגיש רחוק יותר מהבודהיזם כדת ממוסדת – סטיבן בצ'לור, Confessions of a Buddhist Atheist

בעשירי למרץ, 1973, עמד סטיבן בצ'לור עם עמיתיו הנזירים מזרם הגלוג הטיבטי מחוץ לספרייה הטיבטית בדהרמסלה, צופים בטקס לציון השנה הארבע-עשרה לבריחתו של הדלאי-לאמה מטיבט הכבושה. אחרי שעלה הדלאי-לאמה על הבמה, ואחרי שהקהל השתחווה אפיים ארצה לכבודו, הוא החל להקריא נאום מהיר בטיבטית שבצ'לור לא היה יכול עדיין להבין. טיפות של גשם החלו לרדת.

לפתע נשמע צפירה חדה, שפרצה מתוך עצם-ירך שלתוכה נשף לאמה זקן וממושקף שעמד על גבעה סמוכה, בעודו מצלצל בנחישות בפעמון. הקולות לווּ בתנועות ידיים שונות, במלמול חרישי של מילות קסם, וזרייתם של זרעי חרדל אל הרוח. אף טיפה של גשם לא נפלה על הקהל.

אביגיל גרץ

מורי דהרמה טובים נדמים לי כמו קוסמים של מילים. הם רוקחים אותן כך שכמו יורה חיצים הן נוחתות במקום המדויק והמתאים ביותר. בנוסף הם נותנים את התחושה שהם הכינו את המילים במיוחד בשבילך. לא משנה כמה אנשים נוספים נוכחים בחדר אתה מרגיש שהם בשיחה אינטימית איתך ושיש להם היכרות מעמיקה עם הלכי הנפש שלך.

Reni

Dharma is a word that has come to mean surrender to love of the world in a most personal way in which vital energy springs anew when I de-center myself within fully experiencing it.

Dharma is unmediated living