מדיטציה על ה"אין-אני" מאת: איה קהמה

תרגום: רונה משיח

תורגם במסגרת פרויקט 'פעם בשבוע'

מקור: http://www.accesstoinsight.org/lib/authors/khema/bl095.html

בבודהיזם אנחנו משתמשים במילים "אני" ו"אין-אני" ועל כן חשוב להבין מהו בדיוק אותו "אין-אני", אנטה, אפילו אם הוא בהתחלה רק רעיון, כי הגרעין של תורת הבודהה תלוי במושג זה. הבודהיזם הוא ייחודי בלימוד הזה. אף אחד, אף מורה רוחני אחר, לא ניסח את האין-אני בדיוק בדרך הזאת. ומכיוון שהוא נוסח על ידו כך, קיימת גם האפשרות לדבר עליו. הרבה נכתב על אין-אני, אבל על מנת להבין אותו, על האדם לחוות אותו. ולכך מכוון הלימוד, לחוויית האין-אני.


אבל כדי לחוות אין-אני, על האדם קודם כל להבין את האני במלואו. להכיר אותו באמת. אבל אם אנחנו לא יודעים מהו האני הזה, האני שנקרא "אני", אין אפשרות לדעת מה משמעות "אין שום אני שם". כדי לוותר על משהו, אנחנו חייבים שהוא קודם כל יהיה לגמרי ברשותנו.
אנחנו מנסים ללא הרף לאשר מחדש את ממשותו של האני, דבר שכבר מראה שה"אני" הזה הוא נושא עדין ודי מטושטש כי אלמלא היה כזה, מדוע יש לנו צורך לאשר אותו מחדש ללא הרף? מדוע אנחנו מפחדים ללא הרף מכך שה"אני" יאוים מהיותו לא בטוח, מכך שאינו מקבל מה שהוא זקוק לו לשם הישרדות? אם הוא היה ישות יציבה כל כך, כפי שאנו מאמינים, לא היינו חשים מאוימים לעתים כל כך קרובות.

אנחנו מאשרים את ה"אני" שוב ושוב באמצעות זיהוי. אנחנו מזדהים באמצעות שם מסוים, גיל, מין, יכולת, מקצוע. "אני עורך/ת דין, אני רופא/ה. אני רואה/ת חשבון, אני סטודנט/ית". ואנחנו מזדהים באמצעות בני האדם שאנחנו קשורים אליהם. "אני בעל, אני אישה, אני אמא, אני בת, אני בן". כדרך דיבור, עלינו להשתמש ב"אני" באופן הזה – אבל זה לא רק בדיבור. אנחנו באמת חושבים שה"אני" הזה הוא מי שאנחנו. אנחנו באמת מאמינים בכך. אין לנו שום ספק שה"אני" הזה הוא מי שאנחנו. כשאחד מהגורמים הללו מאוים - היותנו אמא, או רעיה, או עורך דין, או מורה, או אם אנחנו מאבדים את בני האדם שמאפשרים לנו לשמר את ה"אני" הזה – איזו טרגדיה!

הזיהוי העצמי נהפך חסר בטחון, ו"אני" מתקשה להגיד "הסתכלו עלי", "זה אני". שבחים והאשמות נכללים בכך. שבחים מאשרים מחדש את ה"אני". האשמה מאיימת על ה"אני". לכן אנחנו אוהבים שבחים ולא אוהבים האשמות. האגו מאוים. תהילה וקלון – אותו דבר. הפסד ורווח. אם אנחנו מרוויחים, האגו גדל; אם אנחנו מפסידים, הוא קצת קטן. כך אנחנו חיים בתחושת אי-וודאות מתמדת ובפחד מתמשך. האגו עשוי לאבד מעט מגדולתו. מישהו עשוי להקטין אותו. וזה קורה לכל אחד מאיתנו. מישהו ללא ספק עומד להאשים אותנו במשהו בסופו של דבר. אפילו הבודהה הואשם.

האשמה שמוטלת עלינו היא לא הבעיה. הבעיה היא התגובה שלנו. הבעיה היא שאנחנו מרגישים קטנים יותר. לאגו יש קושי לאשר את קיומו מחדש. לכן, מה שאנחנו בדרך כלל עושים זה להאשים בתגובה, להפוך גם את האגו של האחר לקטן קצת יותר.
הזדהות עם כל מה שאנחנו עושים וכל מה שיש לנו, בין אם זה חפצים או בני אדם, דרושה לנו - כך אנחנו מאמינים - לשם הישרדות. הישרדות ה"אני". אם אנחנו לא מזדהים עם זה או האחר, אנחנו מרגישים אבודים. זו הסיבה שקשה להפסיק לחשוב בזמן מדיטציה. כי מבלי החשיבה לא תהיה הזדהות. אם אני לא חושבת, עם מה אני מזדהה? קשה להגיע לשלב במדיטציה שבו למעשה לא נותר כבר שום דבר להזדהות איתו.

גם אושר יכול להיות הזדהות. "אני מאושרת". "אני לא מאושרת". מכיוון שאנחנו כל כך להוטים לשרוד, אנחנו חייבים להמשיך ולהזדהות. כשההזדהות הופכת להיות ענין של חיים או מוות של האגו, מה שבדרך כלל קורה, הפחד מהאובדן הופך להיות כל כך עצום שאנחנו עשויים להיות במצב מתמיד של פחד. מפחדים תמיד לאבד את החפצים שהופכים אותנו למה שאנחנו, או את האנשים שעושים אותנו למה שאנחנו. אם אין לנו ילדים, או אם כולם ימותו, אנחנו כבר לא נהיה אמהות. לכן הפחד הוא עצום. כך גם עם כל ההזדהויות האחרות. זה מצב קיום לא כל כך רגוע, ובשל מה? רק בשל דבר אחד, האגו, ההשתוקקות להיות.

תוצאת ההזדהות הזאת היא, כמובן, השתוקקות להחזיק במשהו. וכשיש ברשותנו משהו, התוצאה היא - היאחזות. מה שיש לנו, מה שאנחנו מזדהים אתו, אנחנו נאחזים בו. ההיאחזות הזאת, ההיצמדות הזאת, מקשה מאוד עלינו להיות בעלי השקפה חופשית ופתוחה. זהו סוג של היצמדות, לא משנה למה – זו לא חייבת להיות היצמדות למכוניות מרוץ ולבתים, זו אפילו לא חייבת להיות היצמדות לבני אדם – אבל אנחנו בלא כל ספק נאחזים בהשקפות ובדעות. אנחנו נאחזים בהשקפת העולם שלנו. אנחנו נאחזים בהשקפה של איך נהיה מאושרים. אולי אנחנו נאחזים בהשקפה אודות מי יצר את היקום הזה. לא משנה במה אנחנו נאחזים, אפילו איך הממשלה צריכה לנהל את המדינה - כל זה מקשה מאוד עלינו לראות את הדברים כפי שהם באמת. להיות עם 'ראש פתוח'. ורק ראש פתוח יכול לספוג רעיונות חדשים ותובנות חדשות.

הבודהה השווה את המאזינים לו לארבעה סוגי כלי חרס. כלי החרס הראשון הוא בעל חורים בתחתית. אם תמזוג לתוכו מים, הוא מיד יתרוקן. במילים אחרות, כל מה שתלמד את האדם הזה יהיה חסר תועלת. את כלי החרס השני הוא השווה לכלי סדוק. אם תמזוג לתוכו מים, המים ייזלו החוצה. אנשים אלה לא יכולים לזכור. לא יכולים לחבר יחדיו שתים ועוד שתים. יש סדקים בהבנה. את המאזין השלישי הוא השווה לכלי שכולו מלא. לא ניתן למזוג מים פנימה כי הוא מלא עד גדותיו. אדם שכזה, כל כך מלא בדעות עד שאינו יכול ללמוד שום דבר חדש! אבל אנחנו מקווים שאנחנו שייכים לסוג הרביעי. כלים ריקים בלי כל חורים או סדקים. ריקים לחלוטין.

אני מעזה לומר שאיננו כאלה. אבל אולי אנחנו מספיק ריקים כדי שנוכל לקלוט מספיק. להיות ריקים כך, מדעות והשקפות, פירושו היעדר היאחזות, אפילו היעדר היאחזות במה שאנחנו חושבים שהיא המציאות. לא משנה מה אנחנו חושבים שהיא המציאות, היא לבטח איננה כזו, כי אם היא היתה כזו, אף פעם לא היינו עצובים אפילו לרגע אחד. לא היינו חשים מחסור כלשהו. לא היינו חשים מחסור בחברה, ברכוש. אף פעם לא היינו חשים מתוסכלים, משועממים. אם אנחנו חשים כך לפעמים – מה שאנחנו חושבים שהוא ממשי, אינו כך. מה שהינו מציאות אמיתית, מספק לחלוטין. אם אנחנו לא מסופקים לחלוטין, אנחנו לא רואים את המציאות במלואה. על כן, כל דעה שבה אנחנו יכולים להחזיק היא אחת משתיים - שגויה או חלקית.
מכיוון שהיא שגויה או חלקית, וכבולה בידי האגו, עלינו להביט בה בחשדנות. כל מה שאנחנו נאחזים בו, מותיר אותנו כבולים אליו. אם אני נצמדת לרגל של שולחן, אין סיכוי שאוכל לצאת דרך הדלת. אין לי אפשרות לזוז. אני תקועה. כל עוד לא ארפה לא תהיה לי אפשרות להיחלץ. כל הזדהות, כל דבר שדבקים בו, הוא מה שעוצר בעדנו מלהגיע למציאות שמעבר. אנחנו מסוגלים לראות בקלות את ההיאחזות הזאת כשאנחנו נתלים בחפצים ובאנשים, אבל אנחנו לא מסוגלים באותה קלות לראות למה חמשת הקהנדהה נקראים חמשת המצרפים של ההיאחזות. זהו שמם, והם למעשה הדברים בהם אנו הכי נאחזים. זוהי היאחזות מלאה.

אנחנו אפילו לא עוצרים לתהות כשאנחנו מביטים על גופנו, וכשאנחנו מביטים על שכלנו, או כשאנו מביטים על תחושה, תפיסה, תבניות מנטליות והכרה – ודנא, סניא, סנקהארה, ו-ויניאנה. אנחנו מביטים על הגוף ונפש הזה, נאמה-רופה, ואנחנו אפילו לא מטילים ספק בעובדה שזוהי ההרגשה שלי, התפיסה שלי, הזיכרון שלי, המחשבות שלי והמודעות שלי לתודעה שלי. ואף אחד לא מתחיל להטיל ספק עד שהוא מתחיל לראות. ובשביל הראיה הזאת אנחנו צריכים כמות נאותה של מרחב, הרחק מנקודות מבט ומדעות.

היאחזות היא תפיסת הבעלות וההיקשרות הגדולות ביותר שיש לנו. כל עוד אנחנו נאחזים אנחנו לא יכולים לראות את המציאות. אנחנו לא יכולים לראות את המציאות כי ההיאחזות חוצצת בינינו ובינה. ההיאחזות צובעת כל מה שאנחנו מאמינים שהוא אמיתי. אי אפשר להגיד "בסדר, אפסיק להיאחז". אנחנו לא יכולים לעשות זאת. התהליך של פירוק ה"אני", של הפסקת האמונה שזהו דבר אחד שלם, הוא תהליך הדרגתי. אבל אם יש למדיטציה תועלת והצלחה כלשהם, עליה להראות שלפני הכל יש תודעה ויש גוף. אין דבר אחד ויחיד המתנהג בהתאמה מלאה כל הזמן. יש תודעה שחושבת וגורמת לגוף לפעול. זהו הצעד הראשון להכיר את עצמך בצורה קצת יותר ברורה. ואז אנחנו יכולים לציין כי "זהו רגש" ו"אני נותן לרגש הזה שם" שמשמעותו זיכרון ותפיסה. "זוהי המחשבה שאני חושב על הרגש הזה. הרגש עלה כי התודעה באה במגע עם הרגש שעלה".

נפרק את ארבעת חלקי הקהנדהה ששייכים לתודעה. כשאנחנו עושים זאת בזמן שזה קורה – לא עכשיו כשאנחנו חושבים על כך אלא בזמן שזה קורה - יש לנו שמץ של מושג שזה לא בדיוק אני, שאלו הן תופעות שעולות, נשארות לרגע ואז חדלות. כמה זמן נשארת התודעה על אובייקט אחד? וכמה זמן נמשכות מחשבות? והאם באמת הזמנו אותן?
ההיאחזות הזאת, פעולת האחיזה, הן אלו שגורמות לאגו לעלות. בשל ההיאחזות הרעיון של "אני" עולה ואז יש אני, ולי יש את כל הבעיות. בלי האני האם היו בעיות? אם לא היה מישהו שיושב בתוכי – כפי שאנחנו חושבים שיש – שנקרא אני או עצמי או ג'ון, קלייר, אז למי יש בעיה? לקהנדהה אין בעיות. הקהנדהה הם רק תהליכים. תופעות וזה הכול. הן רק ממשיכות וממשיכות וממשיכות. אבל מכיוון שאני רודף אחריהן ומנסה להיאחז בהן ואומר: "זה אני, זה אני שמרגישה, זה אני שרוצה." לכן הבעיות מתעוררות.

אם אנחנו באמת רוצים להיפטר מסבל, בשלמות ולחלוטין, אז על ההיאחזות להיעלם. הנתיב הרוחני הוא אף פעם לא נתיב של הישג; הוא תמיד נתיב של וויתור. ככל שאנחנו מוותרים יותר, כך יש יותר חלל ריק ופתוח שמאפשר לנו לראות את המציאות. מכיוון שמה שאנחנו מוותרים עליו לא נמצא שם יותר, ישנה אפשרות רק לנוע מבלי להיאחז בתוצאות התנועה. כל עוד אנחנו נאחזים בתוצאה של מה שאנחנו עושים, כל עוד אנחנו נאחזים בתוצאות של מה שאנחנו חושבים, אנחנו כבולים, כלואים.

ישנו דבר שלישי שאנחנו עושים: אנחנו מעוניינים להיות משהו או מישהו. מעוניינים להיות מודטים מצוינים. מעוניינים להיות בוגרים. מעוניינים להיות משהו שאנחנו לא. ולהיות משהו עוצר בעדנו מלהיות. כשאנחנו מפסיקים להיות, אנחנו לא יכולים לשים לב למה שבאמת ישנו. כל העניין הזה של להיות הוא, כמובן, בעתיד. מכיוון שכל מה שישנו בעתיד הוא השערה, זהו עולם חלומות שבו אנחנו חיים. המציאות היחידה שאנחנו יכולים להיות בטוחים בה היא הרגע המסוים הזה, כרגע; ורגע מסוים זה כפי שאתם ודאי מודעים לו – כבר עבר והרגע הזה עבר והבא אחריו גם הוא עבר. הביטו איך כולם עוברים! זוהי הארעיות שבכל. כל רגע עובר, אבל אנחנו נאחזים, מנסים לאחוז בהם. מנסים להפוך אותם למציאות. מנסים להפוך אותם לערובה. מנסים לגרום להם להיות משהו שהם אינם. ראו איך כולם עוברים. אנחנו אפילו לא יכולים לומר זאת במהירות שבה הם חולפים.

אין דבר שהוא בטוח. שום דבר שאפשר לאחוז בו, שום דבר יציב. כל היקום מתפרק ומתאחה ללא הרף. וזה כולל את התודעה ואת הגוף שלהם אנו קוראים "אני". אתם יכולים להאמין בכך או לא, אין לכך כל משמעות. על מנת לדעת זאת, עליכם לחוות זאת; כשאתם חווים זאת, זה ברור לחלוטין. מה שהאדם חווה הוא ברור לחלוטין. אף אחד לא יכול לומר שזה לא ברור. אפשר לנסות, אבל להתנגדויות אין כל הגיון כי אתם חוויתם זאת. זה בדיוק כמו לנגוס במנגו כדי לדעת מה הטעם שלו.

כדי לחוות זאת, אדם צריך מדיטציה. תודעה רגילה יכולה לדעת רק מושגים ורעיונות רגילים. אם מישהו רוצה להבין ולחוות חוויות ורעיונות יוצאים מגדר הרגיל, צריכה להיות לו תודעה יוצאת מגדר הרגיל. תודעה יוצאת מגדר הרגיל מתפתחת באמצעות ריכוז. מרבית המודטים חוו מצב כלשהו שונה מזה שאליו היו רגילים. ואז הוא כבר לא רגיל. אבל עלינו לחזק זאת הרבה יותר מאשר רק את המצב ההתחלתי. עד לנקודה שבה התודעה באמת יוצאת מגדר הרגיל, במובן שהיא יכולה להפנות את עצמה להיכן שתחפוץ. במובן שהיא כבר אינה מוטרדת בשל אירועי היומיום. וכשהתודעה יכולה להתרכז, היא חווה מצבים שמעולם לא הכירה לפני כן. להבין שעולמך מתפרק ושוב מתאחה ללא הרף זוהי חוויה מדיטטיבית. היא דורשת תרגול, התמדה וסבלנות. וכשהתודעה אינה מוטרדת ושקטה, עולים איזון הנפש, רוגע ושלווה.

ברגע הזה, התודעה מבינה את רעיון הארעיות ברמה כזאת שהיא רואה את עצמה כארעית לחלוטין. וכשאדם רואה את התודעה שלו כארעית לחלוטין, נקודת המבט שלו משתנה. אני אוהבת להשוות את השינוי הזה לקלידוסקופ שילדים משחקים בו. נגיעה קלה ואתה מקבל תמונה שונה. הכול נראה שונה לגמרי בעקבות תזוזה עדינה אחת בלבד.

אין-אני נחווה באמצעות הפן של הארעיות, באמצעות הפן של אי-הנחת, ובאמצעות הפן של הריקות. ריק ממה? המילה "ריקות" לעתים קרובות לא מובנת כי כשאדם רק חושב עליה כעל רעיון, הוא אומר "למה אתה מתכוון בריק?" הכול קיים: בני אדם קיימים, וקיימים החלקים הפנימיים שלהם, הקרביים, והעצמות שלהם ודם והכול מלא דברים – וגם התודעה איננה ריקה. יש בה רעיונות, מחשבות ורגשות. ואפילו כשאין בה את כל אלה, למה אתה מתכוון בריקות? הדבר היחיד שהוא ריק הוא הריקות מישות.

אין ישות ספציפית בשום דבר. זוהי הריקות. זהו השום-דבר, שגם הוא נחווה במדיטציה. היא ריקה, היא נטולת אדם ספציפי, נטולת דבר ספציפי, נטולת כל דבר שהופך אותה לקבועה, אפילו נטולת כל דבר שהופך אותה חשובה. הכול בזרימה. אז הריקות היא כזאת. ועל הריקות להיראות בכל מקום; להיראות בעצמך. וזה מה שנקרא אנטה, אין-אני. ריק מישות. אין אף אחד שם. הכול דמיון. בהתחלה זה מעורר הרגשת חוסר ביטחון גדולה.

אותו אדם שאליו התייחסתי בכזו תשומת לב, אותו אדם שמנסה לעשות דבר זה או אחר, אותו האדם שיהיה הערובה לביטחוני, יהיה הביטוח שלי לחיים מאושרים, ברגע שאמצא את האדם הזה – אותו אדם לא באמת קיים. איזה רעיון מפחיד ומעורר חוסר אונים! איזו תחושת פחד מתעוררת! אבל למעשה, זה בדיוק ההיפך. אם האדם מקבל ונושא את האימה הזאת ועובר דרכה, הוא מגיע להקלה ולשחרור מלאים ומוחלטים.

אתן לכם דימוי: דמיינו שיש בבעלותכם תכשיט יקר-ערך שהוא כל כך יקר-ערך עד שאתם בטוחים שבמקרה שתקלעו לזמנים קשים הוא יושיע אתכם. הוא כל כך יקר-ערך שהוא יכול להיות רשת הביטחון שלכם. אתם לא בוטחים באף אחד. לכן אתם שמים כספת בבית ואתם מניחים בה את התכשיט שלכם. ואז, עבדתם קשה במשך שנים ואתם חושב שמגיעה לכם חופשה. מה עושים עכשיו עם התכשיט? ברור שאתם לא יכולים לקחת אותו אתכם לחופשה בחוף הים. אז אתם קונים מנעולים חדשים לדלתות הבית שלכם ואתם מתקינים סורגים על החלונות ומודיעים לשכנים. אתם מספרים להם על החופשה המתוכננת ומבקשים מהם לשמור על הבית – ועל הכספת שבתוכו. והם אומרים שישגיחו, כמובן. אתם יכולים להיות רגועים ואתם יוצאים לחופשה.
אתם הולכים לחוף הים והוא נפלא. נהדר. עצי הדקל מתנודדים ברוח והפינה שבחרתם בחוף נעימה ונקיה. הגלים חמים והכול נהדר. ביום הראשון אתם ממש נהנים. אבל ביום השני אתם מתחילים לתהות; השכנים הם אנשים מאוד נחמדים, אבל הם גם יוצאים לבקר את הילדים שלהם. הם לא תמיד בבית, ולאחרונה היה גל של פריצות בשכונה. ביום השלישי אתם משכנעים את עצמכם שמשהו נורא ואיום עומד לקרות, ואתם חוזרים הביתה. אתם נכנסים הביתה ופותחים את הכספת. הכול בסדר. אתם הולך לשכנים והם שואלים, "למה חזרתם? השגחנו על הבית שלכם. לא היית צריכים לחזור. הכול בסדר".
בשנה הבאה, אותו דבר קורה. שוב אתם אומרים לשכנים, "הפעם אנחנו באמת נוסעים לחודש. אנחנו זקוקים לחופשה כי עבדנו כל כך קשה". אז הם אומרים, "אין בכלל סיבה לדאגה, צאו לדרך, לכו אל החוף". שוב אתם שם סורגים על החלונות, נועלים את הדלתות, מארגנים את הדברים, ויוצאים אל החוף. שוב, הכול נפלא, יפהפה. הפעם אתם מחזיקים מעמד חמישה ימים. ביום החמישי אתם משוכנעים שמשהו נורא ואיום קרה. ואתם חוזרים הביתה. אתם שבים הביתה, והפלא ופלא, זה קרה. התכשיט איננו. אתם במצב של קריסה מוחלטת. ייאוש מוחלט. מדוכאים. ואז אתם הולך לשכנים, אבל אין להם מושג מה קרה. הם היו בסביבה כל הזמן. אז אתם יושבים ושוקלים את המצב ואתם מבינים שמכיוון שהתכשיט איננו, אולי כדאי לכם לחזור לחוף וליהנות!

התכשיט הזה הוא האני. ברגע שהוא איננו, כל הנטל של הטיפול בו, כל הפחדים לגביו, כל חסימת הדלתות והחלונות והלב והתודעה אינם נחוצים יותר. אתם יכולים פשוט ללכת וליהנות בזמן שאתם עדיין בגוף הזה. אחרי חקירה מיומנת, ההיבט המפחיד של אובדן הדבר הזה, שנדמה שהוא כל כך יקר-ערך, מתברר בתור השחרור מדאגות וההקלה היחידות שבכלל קיימות.

ישנן שלוש דלתות לשחרור: חסרת הסימן, חסרת התשוקה והריקות. אם אנו מבינים ארעיות, אניצ'ה, במלואה, היא מכונה השחרור חסר הסימן. אם אנו מבינים סבל, דוקהה, במלואו, זהו השחרור חסר התשוקה. אם אנו מבינים אין-אני, אנטה, במלואו, זהו השחרור של הריקות. פירוש הדבר הוא, שאנחנו יכולים לעבור דרך כל אחת מהדלתות הללו. ולהיות משוחרר משמעותו היא לעולם לא להצטרך לחוות שוב עוד רגע אחד עצוב. משמעותו היא גם משהו אחר: אנחנו לא יוצרים יותר קאמה. אדם שהשתחרר לגמרי עדיין פועל, עדיין חושב, עדיין מדבר ועדיין מסתכל על כל הכוונות והמטרות כמו כולם, אבל אותו האדם איבד את הרעיון של אני חושב, אני מדבר, אני פועל. קאמה כבר לא נוצרת מפני שקיימת רק המחשבה, רק הדיבור, רק הפעולה. קיימת החוויה אבל לא החווה. ומפני שהקאמה לא נוצרת יותר, אין לידה מחדש. זוהי הארה מלאה.

במסורת הזאת, יש חלוקה לשלושה שלבים של הארה לפני שהאדם מגיע לשלב הרביעי, להארה מלאה. השלב הראשון, זה שאנחנו יכולים להתייחס אליו – לפחות מבחינה תיאורטית – נקרא סוטאפנה, "זה שנכנס אל הזרם". משמעותו - זה שראה את הניבאנה פעם אחת ועל כן נכנס אל הזרם. מעתה והלאה, לא ניתן להרתיע את האדם הזה מן הדרך. אם התובנה חזקה, עשוי להתרחש רק עוד גלגול חיים אחד. אם התובנה חלשה, עשויים להתרחש עוד שבעה גלגולי חיים. מעצם העובדה שהוא ראה את הניבאנה בעצמו פעם אחת, האדם הזה מאבד חלק מהקשיים שחווה בעבר. המכשול הדרסטי ביותר שהאדם נפטר ממנו הוא התפיסה שהאדם הזה, שלו אנו קוראים "אני", הוא ישות נפרדת. התפיסה השגויה של העצמי נעלמת. אבל אין משמעות הדבר שסוטאפנה מודע באופן קבוע לאין-אני. ההשקפה השגויה נעלמת. אבל יש צורך לחזק את ההשקפה הנכונה שוב ושוב ולהיווכח בה פעם אחר פעם באמצעות החיזוקים האלה

לאדם הזה שוב אין ענין גדול, וכמובן שאין לו אמונה, בטקסים ובפולחנים. הוא יכול עדיין לקיימם כי הם חלק מהמסורת או מהמנהגים, אבל אדם כזה שוב לא מאמין שהם יכולים לחולל איזה שהוא סוג של שחרור (אם אי-פעם האמין בכך בעבר). ואז, דבר מאוד מעניין נעלם: ספקנות סקפטית. הספקנות הסקפטית נעלמת כי האדם ראה בעצמו שמה שלימד הבודהה הוא אכן כך לאמיתו של דבר. עד אותו זמן הספקנות הסקפטית היתה עולה שוב ושוב מפני שהאדם בקלות יכול היה לחשוב: "ובכן, אולי. אולי זה באמת כך, אבל איך אוכל להיות בטוח?" האדם יכול להיות בטוח רק דרך החוויה האישית שלו. ואז, כמובן, לא נותרת ספקנות סקפטית כי האדם ראה בדיוק את מה שתואר, ולאור העובדה שראה זאת, ליבו ותודעתו מספקים הבנה שמאפשרת לראות כל דבר אחר.


הדהמה חייבת שבבסיסה תהיה ההבנה שאין שום ישות מיוחדת. יש המשכיות, אבל אין ישות מיוחדת. ואותה המשכיות היא זו שמקשה עלינו לראות שבאמת אין מישהו בתוך הגוף שגורם לדברים לקרות. דברים קורים בכל מקרה. על כן המקרה הראשון של ראייה חטופה של החירות, הנקראת "כניסה אל הזרם", מחוללת שינויים בתוכנו. היא בפירוש לא עוקרת מהשורש חמדנות ושנאה – למעשה, אלו אפילו לא מוזכרות. אבל באמצעות ההבנה הגדולה יותר שיש לאדם כזה, החמדנות והשנאה פוחתות. הן אינן בעלות אותה עוצמה יותר, והן לא מופיעות באופן גס, אבל הן כן באות לידי ביטוי באופנים חמקמקים.
השלבים הבאים הם "זה שחוזר פעם אחת", אחריו "זה שאינו חוזר לעולם", ואחר כך הארהנט. "זה שחוזר פעם אחת", גלגול חיים אחד אחרון בעולם חמשת החושים. ל"זה שאינו חוזר לעולם", אין צורך בחיי אנוש, והארהנט - מואר במלואו. תשוקה חושית ושנאה נעלמים רק אצל "זה שאינו חוזר לעולם", והיוהרה המלאה של האני נעלמת רק אצל הארהנט.

משום כך, עלינו לקבל את העובדה שמכיוון שאנחנו איננו ארהנט, עדיין יש בנו חמדנות ושנאה. אין פה עניין בהאשמה עצמית על כך שהן נמצאות בנו: מדובר פה על הבנה מהיכן הן באות. הן באות מהאשליה של האני. אני רוצה להגן על התכשיט הזה שהוא אני. כך הן מתעוררות. אבל באמצעות האימון המתמשך במדיטציה, התודעה יכולה להפוך לבהירה יותר ויותר. בסופו של דבר היא מבינה. וכשהיא מבינה, היא יכולה לראות את המציאות שמעבר. אפילו אם היא נראית רק לרגע-מחשבה אחד, החוויה הינה בעלת רושם עצום והיא מייצרת שינוי מובחן בחיינו.