המקום הזה ממש הוא ארץ הלוטוס
הגוף הזה ממש הוא גוף הבודהא
[האקואין, 'שיר הלל למדיטציה']
פעם אחת בעשרת ימי תשובה ישבתי ביני לבין עצמי ופשפשתי במעשי והרהרתי איזוהי הדרך שאבור לי לילך בה בעבודת השם ולא מצאתי לגופי טוב ממדרגת אין, היינו לשום עצמי אין ואפס, שאם אתה עושה עצמך אין ממילא רוב החפציות שמעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ממילא בטלים, שאם אתה אין לא כדאי להם ליטפל בך ונמצאים כל עיתותיך בידיך לעבוד את בוראך בלא בטילים הרבה שאינך צריך לבטל זמן על אותם החפציות.
[עגנון, 'ספר תכלית המעשים']
האמת הרביעית מבין ארבע האמיתות הנאצלות של הבודהא היא 'האמת כפולת השמונה', שמתווה שמונה שדות פעולה בעולם, על מנת לתרגל אורח חיים שבו יהיו פחות מופעי בערות והצמדות ויותר מופעי ערות וחמלה. שדות הפעולה האלה מחולקים לשלושה סוגים: חוכמה, מוסר ומדיטציה. החוכמה היא: השקפה נכונה, כוונה נכונה. המוסר הוא: דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון. המדיטציה היא: מאמץ נכון, תשומת לב נכונה, ריכוז נכון.
אנו רואים, אם כך, שמדיטציה, שהיא התבוננות והתוודעות שקטה בתוך העולם, היא אחד משלושת אבני היסוד של האימון הבודהיסטי.
הבה נחזור, אם כן, להתחלה. פירושה של המילה זן היא מדיטציה. לסיום הספר ראוי, אם כך, לחזור אליה. מהי המדיטציה, ובמיוחד, מהי מדיטצית זן? האם היא שונה ממדיטציות אחרות, בודהיסטיות ולא בודהיסטיות? מה היא עושה? או לא עושה?
יש סוגים רבים של מדיטציה בעולם. כמעט כל דת בעולם פיתחה דרך להתבוננות בעולם ולהתוודעות אליו; וזה לא המקום, כמובן, למנות את הדרכים השונות. הבודהיזם פיתח את דרכי המדיטציה שלו. חלק ממדיטציות אלה הושפע, ללא ספק, ממדיטציות יוגה מסוימות בהודו וממדיטציות דאואיסטיות סיניות; חלק אחר צמח מתוך האימון הבודהיסטי. בתוך עולם המדיטציות הבודהיסטיות אפשר למנות מדיטציות אנליטיות, הנהוגות בעיקר אצל הטיבטים; מדיטציות ריכוז; ומדיטציות תשומת לב, שביניהן מפורסמות בעולם המערבי מדיטצית הוויפאסאנא, ומדיטצית הזן.
מורי הזן הגדולים ידעו גם ללגלג או להטיל ספק בקדושתה של המדיטציה, אם היא נעשית כריטואל קשיח, או כאמצעי בלעדי לאימון האדם. מול המדיטציה מובאים לעתים קרובות מעשים יומיומיים, כגון שירת הדייגים, אהבת אדם או אהבת בן זוג, כפעילות עדיפה או חשובה לא פחות. דוגן דיבר על צעקות הקופים בהרים וקריאת הרוכלים בשוק, ועל מעשיו של הטבח; האקואין אמר שההרים, הנהרות והעמקים יהיו רצפת חדר המדיטציה שלך. ארבע פינות הארץ ועשר הרוחות, גובה היקום ועומקו, יהיו המערה [למדיטציה] שבה אתה פועל, ועוד הוסיף: מהי מדיטציה אמיתית? זה לעשות כל דבר - שיעול, בליעה, נפנוף ידיים, תנועה, דום, מלים, מעשים, הטוב וברע, שפע ובושה, רווח והפסד, נכון ולא נכון - לקואן אחד ויחיד.
האזהרות האלה אופייניות למורי זן: אל תידבקו, אל תיצמדו, אל תקדשו, אל תעדיפו! גם לא ישיבה במדיטציה. ואם אנחנו ישובים במדיטציה, אמרו לנו שוב ושוב, אז נדע, בניסוחו של דוגן, שאתה לא יושב במדיטציה על מנת להיות בודהא; אתה יושב במדיטציה כי אתה בודהא!
ועם זאת, אין בבודהיזם זרם אחר שמדגיש את אימון המדיטציה בישיבה כמו זרם הזן, ומכאן שמו. נכון, גם אין זרם אחר שמדגיש כמו הזן את גירוף העלים, רחיצת הכלים, ניקוי השירותים, אכילה בתשומת לב, עשיית הקערה, מתיחת הקשת, הגשת התה, ועוד מלאכות של יומיום. כל אלה הן מדיטציה. אבל יום יום, פעמיים ביום, יושב המתאמן למדיטציה בישיבה, הקרויה זאזן. מהו זאזן? הדברים הבאים אינם אלא ניסוח עכשווי וסיכום צנוע של דברי חכמי הזן מכל הדורות.
מהי, אם כן, הישיבה הזאת? קודם כל נשימה. בעזרת התבוננות בנשימה אנחנו מחוברים אל אחת משתי הפעולות הבסיסיות של הגוף-רוח שלנו. המתאמן מתבונן בה, מתוודע אליה לכל פרטיה. הנשימה היא עכשיו, לא קודם, לא אחר כך. השאיפה אינה מסרבת לאוויר הנכנס; הנשיפה אינה מחזיקה באוויר היוצא. אם תרצו, זו כל התורה. בנשימה, שאלות של שליטה או חירות, ספונטניות או פעולה מכוונת, ועוד שאלות כגון אלה מאבדות את תקפותן. בהתבוננות ממושכת בנשימה אנחנו מאבדים גם את תקפות השאלה של זהות 'הנושם' את הנשימה. אפילו קיומו של 'הנושם' נעלם; היושב הוא פשוט נשימה.
הרעיון שהתבוננות בנשימה [או ספירת נשימות, או התבוננות בקואן] היא 'אמצעי' או 'טכניקה' הוא מטעה מאוד. בסופו של דבר, גם הרעיון שאם מגיעים לגדה האחרת אפשר להשאיר את הרפסודה מאחור גם הוא מטעה. לעתים, כשמגיעים לגדה האחרת נוכחים לדעת שהרפסודה עצמה היתה הגדה האחרת, או שלא היה כל רע בגדה שיצאנו ממנה. כל שאיפה, נשיפה, כל קול שנשמע, כל תנועה דקה בגוף או על פני העץ הסמוך הוא הוא הגדה האחרת, חוף המבטחים, המקום שבו היושב נמצא, ואין מקום אחר.
התודעה היא אז כמרחב שמיים גדול וללא גבולות, שעוברות בו ציפורים, עננים, עלים נושרים, קולות, ואף אחד מאלה אינו מותיר עקבות. ייתכן שלהקת הציפורים תנחת לרגע, ותשהה. ואז גם היא תעוף לדרכה.
ייתכן שהיושב הוא גם קולות, ניחוחות, תחושות גוף, מחשבות, טעמים. כל אלה באים והולכים בלא שיסרב, בלא שיחזיק, בלא שיעדיף, בלא שיעדיף אפילו את ההעדפה; כמו בנשימה. זו תודעת המראה שדיברנו בה קודם: המראה אינה מסרבת לשום דבר; היא אינה מחזיקה בשום דבר; היא אינה מעדיפה דבר על דבר. כל זה נעשה בלא שהיושב ישאף להגיע למשהו בעתיד, ואפילו לא בסוף הישיבה המסוימת הזאת: לא שיפור איכות החיים, או שיפור הרוחניות, או חירות גדולה יותר, רגיעה, הקלה על כאבים, חיי נצח, או כל דבר אחר שיעלה על הדעת. הישיבה היא שיטוט במרחבי הלא-נודע, שלא היה, שלא יהיה, שהוא עכשיו, שהוא משתנה, חולף ועם זאת קיים להפליא. אם נחוש בטעם כלשהו, הטעם הוא מה שהוא, ואינו מבקש להיות יותר טעם. זוהי חירות גדולה מן התשוקה להשיג עוד, יותר ממה שיש. זו חירות גדולה שמכילה גם את התשוקה עצמה כאחד המופעים המתקיימים, בלא לדחות, או להחזיק, גם אותה, את התשוקה; אז התשוקה משעבדת פחות, עריצה פחות. הישיבה היא פניוּת מן הצורך להסכים, להתנגד, לנקוט 'עמדה'. היא פניות מן הצורך בהגדרה - 'עכשיו אני בן, או אב, או מורה, או תלמיד, או מוכר או קונה'. היא אפילו פטורה מן ההגדרה - 'עכשיו אני יושב', או 'עכשיו אני מודט'.
ישיבת הזן היא ישיבה ללא מטרה. היא אינה מתכוונת לזמן עתידי. היושב פטור מרעיון ההישג, ולכן מתשוקת ההישג, ולכן גם מן האכזבות, הפחד, הבלבול. מכיוון שאין לאן ללכת, המקום שבו הוא נמצא הוא המקום הראוי, כדברי איקקיו. הישיבה מביסה את הזמן, בעצם.
הישיבה היא התכוונות של תשומת לב מדוייקת למה שעכשיו. היא לא גוררת לכאן את מה שהיה, ואיננו עוד. ולא את מה שיהיה, ואיננו עדיין. היא איננה רוצה להיות; היא איננה רוצה לא להיות. היא הווה. כמו הצורף שמשבץ את האבן. או כמו הכנר שמכוון את המיתר: מתיחה והרפייה. מעט לכאן ומעט לכאן, על פי הקשב. עד שתנוח דעתו. אלא שהכנר לא יוכל לכוון אלא אם כן תנוח דעתו. וכך סובב ומסובב הם אחד.
ישיבת הזן היא פעילות שעניינה הוא שהייה צלולה להפליא במה שיש, במה שהווה; אפילו לא ברעיונות על ההווה. יש בה התבוננות בהווה שאי אפשר לפסוח בו על שום דבר; או להגיד, למשל, 'זה לא וזה כן'. היא כמו סייסמוגרף רגיש להפליא שאינו פוסח על שום רעד, ואין בידו להחליט לרשום רעד זה ולא לרשום רעד אחר. הסייסמוגרף אינו 'פוסח' על רעידות מסויימות כי אינן מוצאות חן בעיניו, למשל. ישיבת הזן היא שהייה בהווה על המיסתורין שבו, מה שאינו ניתן לניסוח ולהמשגה. היא איננה ישיבה על אחדות המציאות, אלא על פרטיה הדקים שבאים והולכים: קול דלת חורקת, משב רוח, ניחוח של בושם, גירוד או מתח בעורף, הרף עין של מחשבה, מצוקה קטנה בלב - במלים אחרות: כבוד לכל הקיים בלא שיידבק בו 'גבוה' או 'נמוך', 'ראוי' או 'לא ראוי', 'יפה' או 'מכוער'. ההתבוננות וההתוודעות אינן מבקשות לתת שמות לקולות הנשמעים סביב ; וודאי שלא 'רוחני' או 'חומרי', שאינם מציאות אלא מושגים. שם גם לא יידבקו שמות כמו 'המתוודע' או 'המתבונן'. האם אפשר בכלל לראות את הרואה, או להתבונן במתבונן?
במהלך המדיטציה ייתכן שיבואו רעיונות ומראות מופלאים. ייתכן שהגוף 'יתרוקן', שהזמן לא יהיה, שתובנות מדהימות יופיעו, שהגוף יסע בחלל. אבל כל אלה הם מופעים בלבד. היפנים קוראים להם מאקקיוֹ - תעתועים. הם לא יישארו לעולם; הם יבואו וילכו. כמו כל דבר אחר. אין להם תוקף ונצחיות בעולם שהכל בו תלוי-גומלין ומשתנה. אם הכל חולף ותלוי-גומלין, איך יכול הסאטורי להיות פטור מזה?
בשיווק המערבי של המדיטציה מופרחות הבטחות רבות לגבי תוצאות הישיבה במדיטציה: אם תשב, כך וכך דברים מופלאים של הגוף והרוח יקרו לך. חכמי הזן הזהירו מפני הבטחות אלה. עניינה של הישיבה הוא אישור של זמן הווה, ולא הזיות באשר לזמן עתיד. אישור של היותנו עכשיו, ולא ציורי שווא על מה שאנו חפצים, או פוחדים, שיקרה לנו בעתיד.
בישיבת הזן אין היושב מרוֹקן מחשבות. לכל היותר הן באות בקלות והולכות בקלות, בלא להותיר חותם; הן רק מחשבות. אין היושב שואף לרוקן את עצמו ממחשבות, מעצמו, או מכל דבר אחר. לכל היותר הוא מתפנה, באופן טבעי, מרעיונות תעתוע על עצמו, כפי שהיה או כפי שיהיה. אז הוא נענה ללא סייג למה שמתרחש ממש עכשיו. הוא מוותר על הצורך להחזיק בדעות או מושגים על עצמו. הוא מוותר על הרגליו, דעותיו ותקוותיו. הוא עצמו כפי שהוא, מחובר אל האוויר, השמש, האוכל שאכל, הרעיונות שלמד, האירועים שהציקו לו. הוא מאשר את עצמו כחלק מן העולם, נקי מתחושת הנפרדות, מן הרעיון שהוא גוף בדיד; הוא פנוי, לכן, מן הבדידות. הוא אינו מכוון דבר. הוא גם אינו מכוּון באופן פסיבי. כל רעיון השניות או הניגוד שבין מכוון ומכוון, שולט ונשלט, עושה ונעשה, ספונטניות והתכוונות ועוד זוגות כיוצא באלה, מתברר כהבל, נמוג, או פשוט לא נוכח עוד. היושב הוא אז במצב צבירה שלישי: הענוּת.
אם יגידו לו שהוא בסאטורי, לא יבין. החוכמה לא תכריז על עצמה, ולא תנכיח עצמה במלים, אלא בנוכחות. הנה שאיפה. הנה נשיפה. הנה קול. הנה פעימת הלב. היושב לא מתקוטט עוד עם מחשבות 'רעות' ואינו משתוקק עוד למחשבות 'טובות'. הוא לא מצוי בריב אפילו עם האגו שלו, אם זה מופיע; הוא יודע שזה עוד מופע. לא יותר. גם לא פחות. כך הוא משתחרר מאחיזתם של אלה ואלה. הוא לא עמל על 'וויתור'. אכן, לא לעמול על משהו הוא מלאכה לא פשוטה. אבל כשהיושב מוותר גם על זה - כלומר על לא לעמול - הוא משתחרר סוף סוף גם מן הצורך להשתחרר. הוא לא יילחם עוד על רצונו להיות מישהו או משהו אחר. הוא לא יילחם עוד עם העובדה שהוא לא יכול להיות אחר ממה שהוא. העולם, או הוא עצמו, אינו עוד מה שהוא צריך או רצוי להיות. העולם הוא!
וברגע כזה, אומר דוגן, היושב מבין שהוא בודהא!
ברגע כזה יופיעו לו מופעי העולם כפי שהם, פנויים מכל ערך מוקדם שדבוק בהם, בככותם העירומה, חסרת השם, חסרת 'המשמעות'. לא עוד חיוב או שלילה, אלא מין היות כך, עם העולם, ברצף מסתורי איתו, לפעמים אולי בהיתוך איתו. זוהי נוכחות טהורה שהיא מודעות פשוטה שאינה מוכפפת לשום תורה; פחות מכל לתורה הבודהיסטית. אין ליושב צורך עוד להשיג, או לא להשיג. הוא מצוי בערות רוטטת, חיה, רואה ושומעת ונוגעת כאילו היתה קצה העצב של העולם.
במצב זה, כשהוא רואה עצמו כרצף של העולם, הוא מצוי בחמלה אינסופית ובלתי מותנית. הוא רואה את עצמו בריקותו וחלופיותו, ועם זאת בחולשותיו, בצערו, במוגבלותו. שלו ושל אחרים. וזוהי חמלה גדולה.
מצד החוכמה מבין היושב שהוא ואחרים הם ריקים, בני חלוף, לא כלום. מצד החמלה הוא מבין שהוא ואחרים הם הכל, וקיימים ממש, כמו העלה הנושר שממול. וזה הכל.
ואז יקום מן הישיבה, וילך לשטוף את הכלים.