לא לאבד את הראש בזמנים קשים

 

אנחנו חיים היום בתקופה מטרידה שלא היו כדוגמתה. המיתון העולמי משרה חוסר וודאות לגבי הפרנסה והפנסיה שלנו. השואה האקולוגית הגלובלית מערערת את בטחוננו בעתיד לבוא, ואיננו יודעים אם העולם ימשיך להוות משענת לנו ולילדינו כבעבר. אנחנו חיים בתוך קונפליקטים מתמשכים שלכאורה אינם ניתנים לפתרון. כולנו טובעים בזרם בלתי מבוקר של מידע, לרוב שלילי, הניגר אלינו מערוצי התקשורת והאינטרנט, מה שבהחלט מגביר את תחושת המתח, הדאגה וחוסר הריכוז - תופעות לוואי שכיחות לסגנון החיים המודרני.

לרוב, אנו מגיבים לכל זה בתחושה עמוקה של טרדה וחוסר נחת שפשוט לא עוזבת אותנו. כאילו שכחנו לגמרי, מהי תחושה של נחת, שקט פנימי, שמחה אמיתית. זה מזכיר בדיחה על אמא יהודיה ששולחת לבנה  מברק: “תתחיל לדאוג. פרטים בהמשך”. לעתים קרובות אנו מחפשים ישועה ברפואה (כך, למשל, 17% מאוכלוסיית ארה''ב נוטלים תרופות כלשהן לשיפור מצב הרוח), משכיחים את דאגותינו בבידור כמו הטלוויזיה, בהתמכרויות כמו האלכוהול, או באסקפיזם דוגמת השופינג.

איפה, אם כן, אפשר למצוא את האמון הפנימי, את הבטחון ואת היציבות שיתמכו בנו בזמנים קשים? התשובה היא: בתוכנו. איננו יכולים לצפות מהחיים שתמיד יספקו לנו נוחות ובטחון. אין ברירה אלא למצוא את מקור האמון בתוך עצמנו. הוא אכן נמצא שם, ורק מחכה שיזמנו אותו! תחשבו על תחילת החיים שלנו: האמון המוחלט שנתנו באמהותינו, בעולם שחקרנו ללא פחד. צפיתי בתדהמה ובעונג כיצד נכדתי בת השנתיים נותנת לעצמה להירדם בזרועותיו של כמעט כל אדם; כשהיא נופלת ממדרגה, היא חשה כאב, בוכה, אבל כעבור רגע היא כבר מטפסת בחזרה למקום שממנו נפלה. ברור, ככל שאנו גדלים ולמדים להיזהר על עצמנו, אנחנו אוגרים פחד. אבל גם האמון נמצא שם באותה המידה.

עבור רבים, השקפות (beliefs) הן המגן העיקרי כנגד קשיי החיים. האמונה באלוהים, בכומר, ברבי או בגורו, במשיח, בבודהה או בקדושים, או אפילו במושגים כמו "דמוקרטיה", מקנה סוג של בטחון פנימי. עם זאת, אלה הגנות שבריריות, מכייון שהן תלויות בנסיבות חיצוניות. כשאנחנו נקלעים לקשיים, אנחנו נוטים להאשים את הכוחות האלה בכך שאינם מגנים עלינו די הצורך.

אמונה (faith), לעומת זאת, הנה מקום יותר עמוק ובלתי-מעורער שיכול להעניק לנו יציבות. האמונה רכה יותר מן ההשקפות, ופחות מבוססת על הבטחות. הדימוי שלה ביהדות הוא הכנסת האדם "תחת כנפי השכינה". בבודהיזם זהו התרגול של 'כניסה למקלט' או 'מציאת בית עמוק' בתוך הבודהה (לא כדמות אלא כמכלול של תכונות בודהה הנמצא בנו), הדהרמה (הדרך הרוחנית והאמת) והסנגהא (הקהילה).

אך האמון (trust) הנו תכונה עוד יותר אמינה ויציבה. זה מנוסח במלים האחרונות של בודהה לכל חברי קהילתו: “היה אִי עבור עצמך". זו תחושת יציבות בתוך "חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו". זו לא האמונה כי הכל יהיה טוב או יותר טוב, כי אין לנו יכולת לשלוט בעתיד. זה אמון כשל הנכדה שלי: לתת לעולם להיות מה שהוא, ולחוש שייכות וקרבה לחיים, תהיה צורתם והתנהגותם אשר תהיה.

יש כמה דרכים שעשויות לעזור לנו לפתח אמון כזה, ולייצר סם-נגד כנגד הדאגה. שינוי מהותי אחד הוא להתרחק מהבקשה או הציפייה למזג אוויר טוב בחוץ. אנחנו נוטים להאשים את העולם או את האחרים בכל הבעיות שלנו. תחת זאת, כדאי שנשאל את עצמנו, מהו מזג האוויר הפנימי שלנו, ומה אנחנו מתכוונים לעשות בקשר לזה: “אין לנו סיבה שלא לתת אמון בעולם שלנו, כי הוא לא נגדנו. יש בו אימה - היא האימה שלנו, יש בו תהומות, הן התהומות שלנו...” אומר המשורר רילקה. אחרי הכל, בידנו להחליט, כיצד אנחנו רוצים להתייחס ל"חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו".

המהלך הזה דורש מאתנו לקבל בעלות ואחריות על מצב התודעה שלנו. לרוב זה מחייב תרגול מתמשך המבוסס על מדיטציה, התבוננות או פסיכותרפיה. זה שווה כל מאמץ וטרחה, מפני שהמהלך הבסיסי הזה יכול להביא לנו הרבה שמחה והגשמה עצמית.

סם-נגד אחר הוא התעסקות בעזרה לזולת, ובאופן כללי זריעת זרעים טובים ושלמות מוסרית בחיי היומיום. על-פי חוק הקארמה, שלמעשה אינו שונה מהשכל הישר, דברים שאנו עושים בעולם ועבור אחרים נוטים לחזור אלינו בבומרנג ולהשפיע על האיכות של חיינו. העיסוק הזה גורם לנו להיות פחות טרודים ויוצר תחושה מתחזקת של חיוך פנימי וחיצוני. אנחנו מרגישים שהחיים שלנו שווים יותר.  לדוגמה, לעתים קרובות אנו מרגישים אשמה וחוסר אונים לנוכח ההידרדרות האקולוגית של כדור הארץ. ייתכן שרגש האשמה פשוט עוצר בעדנו מלשנות את אורח חיינו. אנחנו ממשיכים לפעול כהרגלנו, ורוב הזמן מרגישים קצת רע על זה. לעומת זאת, אילו נקטנו בעמדה מגויסת ופעילה יותר, אילו יצאנו החוצה לעזור, תחושת האשמה והתקיעות הייתה מרפה מאתנו, והיינו חוזרים לקיום שמח יותר.

הכיוון השלישי הוא לקחת את עצמנו קצת יותר בקלילות. לקבל את הדברים כפי שהם. אנחנו לא מרכז היקום, אנחנו לא חייבים להיות כל-כך אובססיבים לגבי מי אני, מה אני צריך, ולמה אני מצפה. המסורת הסופית מדברת על קלילות במשל על סל קש. הרוח יכולה לבוא ולהעיף את הסל, לטלטל ולגלגל אותו, אבל מכיוון שהוא קל, הוא לא יישבר, ואחרי שהרוח תגווע, הוא ינוח במקומו, שלם למדי. הבה נהיה קלילים וחופשיים, וניתן אמון. רוח השינויים והקשיים יכולה לטלטל ולגלגל אותנו כאוות נפשה; נעוף אתה, אך לא נישבר.