האם באמת "אין לנו ברירה"?

 

יהיה זה קשה ביותר לטעון כנגד הגנה עצמית אמיתית, שימוש בכוח כמוצא אחרון להגנה על עצמי לאחר שכל האפשרויות האחרות מוצו. אך אז טוענת האתיקה כי עלינו להשתמש בכוח המינימלי הדרוש כדי לנטרל את התוקף ולא יותר. המסורת הבודהיסטית, למשל, אינה פוסלת הגנה עצמית, ופיתחה אומנויות-לחימה שונות כגון קונג-פו ואייקידו המגינות על הנתקף מבלי לפגוע בתוקף. ללא ספק אין זה המצב במוות והרס הנגרמים בלבנון לאחר ששני חיילים נחטפו.

הגישה הרוחנית מציינת גם שמקרים אמיתיים של הגנה עצמית הם נדירים ביותר, ושלמעשה בכל מקרה של סכסוך ישנם פתרונות חכמים ומלאי חמלה אשר אינם נלקחים בחשבון ומיושמים. "אין לנו ברירה" בדרך כלל משמעו "אין לנו את החכמה לנהוג אחרת". רוב המלחמות, כולל זו הנוכחית, פורצות בשל פחד, חוסר בטחון, כעס או רצון לנקום. אלה הם רגשות פרטיים ולאומיים, שלרוב מוזנים (להזין את האש) על ידי תקשורת ופוליטיקאים. הרגשות יוצרים עיוורון לאומי, שבו שכנים מקבלים תדמית של שדים ומוכרזים כ"אויבים". כעת נהיה זה בלתי אפשרי לתקשר באמת עם "האחר" ולפתור בעיות ביחד. פחד וחוסר בטחון הם מסוכנים, מכיוון שהטבע האנושי רוצה להרוס את מושא או מקור החרדה והפחד שאינם רגשות נוחים. רוב המלחמות נערכות בשם השלום, אך במציאות, הן נערכות בשם הנוחיות, ובמקום להתמודד אם הפחדים הפנימיים, הן מנסות להשמיד את המקור החיצוני של הפחדים. אם נוכל לראות באופן ברור את הרגשות האלה כשהם חולפים/נסחפים באווירה החברתית, נוכל לקחת עליהם אחריות, לטפל בהם, לא להרשות להם להוביל אותנו לפצצות וטילים, לשחרר אותם, ולפתע אותו "טרוריסט" הופך לילד פלשתיני שסבל באופן חמור וזקוק שיקשיבו לו, ואותו "תוקפן ציוני" הופך לאיש משפחה ישראלי שהוריו מתו בשואה, מחבל החיזבאללה הופך לשיעי לבנוני צעיר שגם הוא חושש למשפחתו. אם איננו מסוגלים לעשות זאת, כיצד נוכל לומר שאין לנו ברירה? אם לא נוכל לשים את עצמנו בנעליו של האחר, להקשיב לו או לה, להבין מה היא באמת רוצה ומה ביכולתנו לעשות כדי לעזור אחד לשני לצאת מהסכסוך, כיצד נוכל לומר שאין ברירה אחרת?

ישראלים חושבים שהמלחמה הזאת התחילה כשהחיזבאללה שבה שני חיילים. ברור שלא היתה זאת ההתחלה. חיזבאללה שבה שני חיילים מפני שישראל מחזיקה בשבי אסירים של החיזבאללה, המוחזקים בשל פעולות העבר של החיזבאללה, שהן תגובה לפעולות ישראליות לפני כן וכך ממשיכה השרשרת עוד ועוד לאחור. במזרח התיכון מעגלי האלימות ממשיכים יותר משני דורות לאחור. אלימות באה בשרשראות. כל מעשה של אלימות מוליד עוד פעולה אלימה. כל מעשה של אלימות יוצר את התנאים, ובייחוד האקלים הרגשי, לאלימות הבאה. כל מעשה של אלימות מקשה על היוזמה של פעולות לשלום. כל מעשה של אלימות מתנה את התודעה הקולקטיבית להרגיש שהשלום בלתי אפשרי ושרק אלימות היא הפתרון. אך אין אנו זקוקים להרבה חכמה כדי לראות שהתהליך הזה קורה, ולגולל אותו בכיוון אחר. ניתן ליצור שלשלאות של עשיית שלום, להפוך מעשים תוקפניים למעשי מרפאים, לחפש חלון הזדמנויות לתקשורת, הידברות והבנה של ה"אחר". היכן שפעולות אלה אינן נעשות, בקושי ניתן לומר ש"אין ברירה". כי יש ברירה. לעצור את הגלגל. לפנות לדרך חדשה. כמעט בכל המקרים 'האחר' יחוש בהקלה וירוץ לשבת אתך על כוס קפה. אי-אלימות אין משמעה לא לעשות דבר. אי-אלימות היא ניסיון נמרץ ליצור אווירה אחרת. פעולה כזאת דורשת חוזק ויציבות, תכונות שניתן לראותן בעובדי/משכיני שלום אמיתיים. מהטמה גנדי אמר: "אי-אלימות היא נשקם של החזקים". בכל עת יש ביכולתנו לעשות את הבחירה הזאת.

מה שמעלה שאלה נוספת. מהן הכוונות האמיתיות, מהו החזון הממשי לעתיד? התגובות שאנו רגילים בהן וההנחות הבסיסיות שלנו – האם הן מכוונות לשלווה ושקט או לקונפליקט? על כל צד בסכסוך לשאול: האם אנחנו באמת מנסים לעשות שלום? האם אנחנו כחברה באמת שואפים לשלום? אם כן, הרי שהפעולות שלנו יהיו שלוות והמלחמה לא תפרוץ. ישראל, למשל, תאפשר חילוף אסירים כדי לחסוך בחיים אדם, ואז תשתמש בהזדמנות זו כדי לשבת לשולחן המשא ומתן. חיזבאללה יפסיק להביא תלונות היסטוריות כמחסום להידברות ויזמין דיאלוג פתוח אם ישראל. אז נתחיל תהליך של דיאלוג, ריפוי ותמיכה, עם אותם משאבים והחלטיות בהם אנו משתמשים כשאנו נלחמים. ישראל שכוונתה לשלום פשוט לא תוכל לקחת אדמה ומים מהפלשתינאים, להתיישב בכל מקום בטריטוריה שלהם ולבנות חומת בטון על אדמתם ובין כפריהם. הפלשתינים מצדם, עם השתוקקות לשלום ומוכנות לעזוב את פגיעות העבר, לחלוטין ירפו את ידיהם של המתאבדים. אך בכל מקרה, באווירה כזאת, לאף צד לא יהיה התמריץ להפציץ מישהו. אם אנו נכספים לשלום, יהיה לנו שלום, וכל האזור יפיץ באורו לכל העולם. פעם, בזמן הליכת שלום בעכו, שאורגנה ע"י ארגון השלום הרוחני 'שביל זהב', הרב של עכו שאל את המוכתר הבדואי שהלך ביחד עם הטור של הערבים והיהודים: "תגיד לי, סבא, איך אתה מתכוון לעשות שלום?" האיש הזקן ענה, "אתה מבין, רבי, כשאנחנו הולכים ביחד ברחוב ומישהו צועק עלי בגלל שאני ערבי, אני לא מגיב, אני סופג את האלימות שלו ומשחרר אותה, וכך אני תורם קצת לשלום."