להזדקן בכבוד

 

אבל ישנה גם אפשרות שונה לגמרי: להגיע לזקנה בקפיצה ולא בזחילה. להיות אנרגטיים, קופצניים, מלאים בטעמי החיים. ליהנות מתקופה זו כתקופת חופש מטיפול באחרים, חופש מאמביציות, ציפיות, ודאגות. להיות שמחים שאיננו חלק מהמרוץ האינסופי אחרי הצלחה והישגיות. לחיות בקלילות בלי מחשבה מרובה על המחר. להעריך את חוכמת החיים שצברנו ולתרום אותה בנדיבות לאחרים, ובדרך-כלל לקבל חזרה כבוד והערכה המגיעים לנו. ליהנות ולשתף בזיכרונות וסיפורים מחיינו, ובה בעת להיות מחזיקי התרבות, שומרי מיומנויות, ערכים, ואתיקה. להקרין יציבות ולהעניק ביטחון לצעירים אשר אולי אבדו את דרכם, להיות "האישה החכמה" או "זקן השבט".

אם זו הנה השאיפה שלנו, עלינו להתחיל מוקדם. ההזדקנות מתחילה בלידה. אלא שלא הבחנו בכך. כדי להזדקן טוב צריך לחיות טוב. אם נבזבז את חיינו עסוקים, בעלי אמביציה, דרישות, מלאי ציפיות וצרכים, לא יהיה קל להחליף ערוץ בדרך כה דרסטית, לשחרר באופן שלם ומענג בגיל מבוגר. צריך לתרגל שחרור לפני כן. בעצם, הואיל וזקנה הנה אובדן כוחות, אובדן יכולות, ואובדן דברים רבים נוספים, יש מוות בתוכה – מות מה שהיה ומה שהיו צרכינו המדומים, ומה שחשבנו שיש לנו ואנו לא רוצים לאבד. תרגול פירושו למות קצת במהלך חיינו, לחיות בכנות עם פחות היאחזות בדברים ובחיים עצמם. מורה מדיטציה מתאר זאת היטב אחרי שחלה באלצמייר. הוא אמר: "עליך לעשות את מותך מוקדם יותר".

בממד הגוף והנפש, הגוף והתודעה, הכנה לזקנה בדרך טובה הנה לחיות בפשטות ובהרמוניה עם העולם. אם נתבונן ביחידים וקהילות הנוטים לחיות זמן רב ואשר הנם בריאים ואנרגטיים בעת זקנתם, הם לרוב מעורבים בעבודה פיזית, אינם בעלי עודף משקל, אוכלים מעט ובאופן קבוע, אינם צורכים מזון תעשייתי ומעובד, אינן תחת לחץ ואינם חשופים למחלות זיהומיות רבות. המדע תומך בכך, ומאשר כי אחת הדרכים המאריכים חיים ובריאות טובה בזקנה הנה לאכול פחות – להפחית את מספר הקלוריות והכימיקליים שגופינו צורך ואז צריך להיפטר מהם. בה בעת, אם אנחנו פעילים בחיינו, יש סיכוי רב יותר שנמשיך כך גם בעת הזקנה. מעניין שהמדע נכשל במציאת תבלין, תרופה, וויטמין, תוסף תזונה, או סם שיכול להאריך חיים באופן משמעותי, אבל המדע מאשר שוב ושוב כי הפחתת כמות המזון שנצרוך הנה השינוי היחיד היכול להאריך את חיינו ב"בטחה".

קרה שהדוקטורט שלי הנו בנושא הזדקנות תאים, וכתבתי מאמרים מדעיים וספר על תהליך ההזדקנות. מה שבולט הנה העובדה שאין מכניזם אחד או תכנית אשר יכולים לשלוט בתהליך ההזדקנות – מה שבולט הנה עובדת היעדרות התכנית. כשאנו מזדקנים, כל דבר פחות או יותר נעשה כאוטי יותר, חסר שליטה, חסר רגולציה. כאילו שהאבולוציה תוכננה כך שנגיע לבגרות ונלד ילדים, ואז איבדה עניין – כמו מכונית אשר תוכננה לנסוע 300,000 קילומטר, אבל אחר כך, כל דבר נראה שמתקלקל. אם זה המצב, אז הזדקנות נבונה פירושה להשיג עוד קילומטרז' מהגוף שלנו על-ידי שימוש נכון וזהיר, בלי לחץ, שחיקה, צריכת יתר, רעלים וקיצוניות.

הרבה מכך הנו הכנת הנפש , התודעה (mind), לא הגוף. והנפש שמזדקנת היטב הנה נפש עליזה, חיובית, סקרנית, נדיבה וקשובה. אלו איכויות של התודעה שיש לתמוך בהם במהלך החיים, כך שנוכל לשמרם בעת זקנה. זו לא התודעה של "תפוח אדמה של ספה". זו לא התודעה אשר מבלה את רוב חייה הערים או בעבודה מול המחשב או צוללת מול הטלוויזיה. מה שאנו עושים עם תודעתנו במהלך החיים אכן משפיע – למה מכוונת תשומת הלב שלנו, מהם הם ההרגלים שרכשנו. אני מאמין גדול, לדוגמה בדרכים שונות של מדיטציה, כדי לאפשר ריכוז, לאזן את התודעה, להפחית פחד, ודאגות מתרוצצות. מדיטציה אינה מביאה רק ריכוז ושלווה פנימית – היא גם מגלמת את כול איכויות התודעה שהזכרנו כאן. אם נראה את החלל הפנימי שלנו בבהירות עם העין הפנימית שלנו, לא נישלט יותר על ידיו. נוכל להיות חופשיים יותר ונוכל לראות את האמת בדברים, ונחוש הקלה והנאה. אני זוכר כיצד במהלך קורס על מדיטציה אשר לימדתי אנשים זקנים, בעת שיעור מסוים הייתה תחושה נפלאה של שלווה ושקט עמוק שתפסה את כולנו. אחרי השיעור שאלתי איך זה היה. אישה אחת אמרה: "האם אתה מתאר לעצמך איזו הקלה זאת רק לנוח במודעות ולנשום? לא הייתי אישה בת 70, לא היה לי שיגרון, לא היה לי קהל של נכדים רועשים ומשפחה תובענית. רק נשמתי. הייתי שלווה".

למשל, אחד האתגרים הגדולים הנו התמודדות עם שינוי ואובדן. עם היכולת להיות "עדים הוגנים" לשינויים שקורים לנו, מבלי להזדהות אתם יותר מידי ("הבעיות שלי"), היכולת להתמודד עם השינויים בקלות, להתמודד עם מה שבא. לחבוק את השינויים פירושו לחבוק גם בריאות וחולי. הטבע מתבטא כאשר אנחנו נולדים, כאשר אנחנו מזדקנים, וכאשר אנחנו מתים. אין צורך לקחת זאת באופן אישי. הנה שיר שכתבתי לכבוד יום ההולדת ה-60 של אחותי:

זהו גיל נפלא

אם לא נחזיק חזק מידי,

נפנה אל חיינו,

נמלא את העיגולים עם צבעים חמים,

אוהבים את הגבולות הפנימיים

את הקווים ההיקפים,

אשר כבר לא מגינים עלינו

אבל פורצים למקומות לא צפויים

אשר נראים כמו כאבים ומכאובים

אבל זו רגישות מתוקה

של העולם הנכנס פנימה,

דרך סדקים בהגנות שלנו.

הדיאלוג הזה בין בריאות וחולי,

הנו כמו שני שכנים מתווכחים,

דרך גדר מלאה בחורים,

המחלקת את אותו הגן.

פעם אחת, כפי שמספרים כתבים עתיקים, הבודהא כאיש זקן קיבל מסאז' מהמטפלים בו, אננדה, ונזירים אחרים. גם הם היו זקנים. בזמן המסאז', בודהא קרא: "ראו! איך העור נופל בקיפולים! כמה מדהים!" כולם צחקו. "ראו", הוא אמר, "איך העור כה יבש וקמל! האם זה לא משהו!" "כן" הם ענו, "מדהים" וכולם צחקו. הם היו כמו ילדים קטנים המסתכלים על השינויים החלים בהם בהפתעה והנאה, לא אנשים זקנים מדוכאים המתלוננים ודואגים בגלל גופם.

חלק מהחופש לעוף עם השינוי, הנו לחיות ברגע ההווה. באופן העמוק, בהווה, ישנה רק חווית רגע ועוד רגע, אשר הנה ספונטנית ומידית, מעבר לזמן. ברגע ההווה, הנחווה באמת, אין הזדקנות, אין מדידה, אין השוואה למה שהיה ואין דאגה למה שיקרה. זה דורש מאתנו לשחרר. להיכנע למה שהרגע מביא עמו. עלינו לתת לעצמנו רשות להפסיק להיאבק, לצאת מהקרב. זה מה שמאפשר רגעים של חסד, להם אנו ראויים אחרי שיש חיים שלמים מאחורינו. זו חוכמת הגיל – חיים עשירים בחוויות, מגיעים לפסגה בשלום, רפלקטיביים ומלאים בנוכחות. חוכמה זו הופכת אותנו למודל לדור הצעיר.

אבל מגיעים אף רחוק יותר – זו לא הזקנה אשר הנה רק הזמן בו ניתן להשאיר מאחורה חובות ודאגות, ניתן ולהקדיש עצמנו לחיים פנימיים, חיים מלאי רוחניות. בהודו ישנם שלבי חיים מסורתיים: הרבע הראשון (20-25 שנה) הנו גדילה. השני הנו בניית משפחה ועבודה. השלישי הנו צבירת חוכמה והכנה לעזיבה, והרביעי הנו לעזוב את הבית ולנדוד בארץ בחיפוש אחר הארה ורוחניות. אולי איננו רוצים לעזוב פיזית ולנדוד ברחובות לונדון, ניו יורק, או תל-אביב. אבל אנחנו יכולים לעוף בחופשיות, כמו ציפור אדירה הממריאה מעל נוף חיינו, ועושה זאת בכל מקום בו אנו נמצאים!